אוהבים להשוות פוליטיקה לכדורגל. זה די הגיוני. בשני המקרים כולנו בסוף אוהדים קבוצה, ולא יכולים להשפיע על מה שהיא עושה. אז ביום ראשון בערב ישבתי מול הטלוויזיה מפוחד, מצפה וסקרן: מה הקבוצות שלי יעשו הערב? מכבי חיפה פצחה בשמונה וחצי במשחק אליפות שקבע אם נזכה בתואר סוף־סוף, אחרי עשור שחון מתארים. חצי שעה לפני כן הופיע הקפטן של הקבוצה הפוליטית שתמכתי בה בעשור האחרון, נפתלי בנט, בהודעה לתקשורת שתקבע אם אני עדיין אוהד שלהם.
בפוליטיקה מתקבלות החלטות משנות חיים, שקובעות עתיד של מיליוני אנשים, אבל איכשהו הייתי מתוח יותר בנוגע למה שיתחולל באצטדיון סמי עופר. אולי כי כבר מזמן הבנתי שההשוואה הזאת בין פוליטיקה לכדורגל, שמטרתה לרוב לבוז לאנשים שמתייחסים באותו אופן לפוליטיקה, עושה בעיקר עוול עם הכדורגל.
מכבי חיפה, בניגוד למפלגה שבחרתי בה, לא לקחה אליפות כבר עשור, ובכל זאת אני יודע שאין מצב שיום אחד היא תקום בבוקר ותחליט להרכיב קבוצה משותפת עם מכבי תל־אביב. קפטן הקבוצה נטע לביא לעולם לא יכנס מסיבת עיתונאים ויודיע שאין ברירה, חייבים להציל את הליגה, ולכן אנחנו עוברים לשחק בבלומפילד.
ויש עוד סיבה לכך שכדורגל הוא נושא קצת יותר רציני מפוליטיקה. אם מכבי חיפה הייתה מפסידה את האליפות במחזור האחרון, אין מצב שהייתי קם בבוקר ומחליט לאהוד קבוצה אחרת, מצליחה יותר, שלא קורעת לי את הלב. בפוליטיקה זה אחרת. בנאומו של נפתלי בנט הוא כינה אותי ואת חבריי, המתנגדים נחרצות למהלך שהוא מוביל, "מכונה משומנת" של הסתה. מיד הפסקתי לאהוד את הקבוצה שלו.
ויסקי ליגון ולשיגעון
זה היה ערב חמוץ־מתוק. הבנאדם שהאמנתי בו לאורך שנים, התווכחתי למענו באלפי ויכוחים והגנתי עליו, כי באמת האמנתי שהוא אידיאולוג עם ערכים שמייצג היטב את הציבור שאני מעריץ ומעריך; בן אדם שניהלתי איתו שיחות אישיות, ישבתי איתו לא מעט פעמים, החלפתי איתו מסרונים וגם נתתי עצה או שתיים כשביקשו ממני; האיש הזה הוריד את החולצה של הקבוצה שלי ושם במקומה חולצה שאני לא מכיר.
מצד שני, חצי שעה אחר כך, 11 מטומטמים שרצו אחרי כדור גרמו לי לצרוח מאושר ולבכות כמו ילד. הסמיכות הזאת בין אכזבה נוראית מקבוצה אחת לעונג עילאי מקבוצה אחרת חידדה אצלי את ההבדל המרכזי בין פוליטיקה לכדורגל. פוליטיקה בעיקר מבגרת אותך וגורמת לך בכל יום לאבד עוד קצת מהתמימות שנולדת איתה; כדורגל מצליח לגרום גם לגבר בן ארבעים להרגיש כמו ילד קטן שקיבל עכשיו את המתנה שהוא הכי רצה ליומולדת.
ב־12 בלילה ישבתי במרפסת עם שתי כוסות ויסקי: אחת כדי להתגבר על היגון, ואחת כדי ליהנות מהשיגעון. ישבתי שם במרפסת וחשבתי על שתי שיחות טלפון שהייתי עושה עכשיו עם אבא. דמיינתי איך היינו מדברים פוליטיקה וכועסים ומתבאסים וגם מתווכחים קצת, כי הוא בטח היה אומר לי שאין ברירה וזה מאכזב אבל אין מה לעשות ועם כל הכבוד יש דברים יותר חשובים בחיים, כמו כדורגל. ואז במהלך המשחק הוא היה שולח לי בוואטסאפ הודעת "ישששש" אחרי כל גול של חיפה, ואני הייתי כועס עליו ואומר לו שלא שולחים "ישששש" במהלך משחק כי זה עושה נאחס, ובנאדם בגילו חייב לדעת את זה.
אחרי שריקת הסיום הייתי מתקשר אליו והיינו צועקים אחד על השני צווחות של שיגעון ואני הייתי נזכר איך ב־1994 ישבנו וראינו יחד בסלון את החמש־אפס של חיפה על מכבי תל־אביב ואיך יום אחרי זה הוא הכין לי את הצעיף כדי שאלך לבית ספר ואצחק על כל אוהדי מכבי תל־אביב בכיתה. ואז הייתי אומר לו שאני אוהב אותו, והוא היה אומר שהוא אוהב אותי, והיינו נפרדים והולכים לישון ירוקים משמחה וימנים מעצב.
כמה רגש
הבוקר שלמחרת היה מוזר. מצד אחד התעוררתי בתחושה של יתמות פוליטית. חלק ניכר מהחיים שלי רווי בויכוחים אידיאולוגים עם אנשים שאני לא מכיר; אז הרגשתי אבוד. המהלך של הקבוצה שאהדתי לא רק אכזב אותי אישית, בגלל ההיכרות שלי עם האנשים שמובילים אותה. הוא גם גרם לי לחשב מסלול מחדש. לשאול את עצמי אם יש בכלל טעם להשקיע כל כך הרבה אמוציות וזמן באנשים שבסופו של דבר לא סופרים אותי ממטר, ומוכנים למכור את כל מה שאני נלחם בשבילו בגלל תאוות התפקיד. מצד שני התעוררתי עם דולב חזיזה, נטע לביא, טיירון שרי ועוד כמה חבר'ה שגם אם ישחקו גרוע, לעולם לא ימכרו את האידיאולגיה הירוקה שלי.
בדרך לעבודה – ההליכה הקבועה שלי דרך בני־ברק – עברתי על הפיד והכול התערבב לי. מצד אחד סרטונים ממשחק האליפות שטפו את הפיד, מצד שני סרטונים ממסיבת העיתונאים שרטו לי את הנשמה, וגרמו לי להרגיש טמבל יותר מתמיד.
אתם בטח שואלים את עצמכם מה גורם לבנאדם מבוגר עם שלושה ילדים לדבר בכזה רגש על משחק כדור. וכן, זה באמת מטומטם כשבוחנים את כל הדברים שעוברים עלינו פה בבית השחי של המזרח התיכון. אבל כמאמר הסיסמה של אוהדי הכדורגל, זר לא יבין זאת. ובראי השבוע הזה, אני חייב להגיד שהעובדה שכדורגל גורם לי להזיל דמעות כמו שפוליטיקה בחיים לא תצליח, דווקא בשבוע כזה שבו המפלגה שאהבתי עושה מעין התנתקות שנייה, שאומנם לא עוקרת אנשים מהבית אבל עוקרת שנים של אידיאולוגיה – דווקא בשבוע כזה אני יכול להגיד לכם שהאהדה המטורפת לקבוצת כדורגל, גם בגיל שלי, הגיונית בעיניי מכל הרגש שאי פעם הקדשתי לפוליטיקה.
