התלבטתי אם לחכות ליום שאחרי האירוע כדי לדבר עליו. לחכות שנרד מהאורות הגבוהים האופפים אותנו ונחזור לשמוע כמו שצריך, בלי צפצופים באוזן של שירי בת מצווש עדכניים וחסרי פשר. אבל גם ככה הכול מבאס ועתיד מזהיר אינו נראה באופק, אז למה לא לנצל את הטור הזה להפוגה משמחת?
כן, הגיעה העת ואנחנו חוגגים בת מצווה. זו חגיגת הבת מצווה השנייה במשפחתנו, והאירוע המשמח הראשון המתקיים אצלי בחצר הבית, אם לא סופרים את האזכרות (מודה ומתוודה, אין על האזכרות אצלנו).
אם על הבת מצווה הקודמת הרגשתי צורך לכתוב בקול מעט נוגה, הפעם יש לי כוונה מובהקת פשוט להתעלם מכך שיש ממד של עצב בשמחה שלנו. זה לא שאני מכחישה אותו, אני גם לא קוברת אותו בשום מקום. אלא שאני לא מתכוונת, בטח לא ערב הבת מצווה, לתת לו לנהל לי את סדר היום. ולכן, באופן מודע לגמרי, אני מבקשת לכתוב על החגיגה ממקום שמח בלבד. אני סומכת עליכם שתצליחו מדי פעם לשמוע את צלילי הכינור המייבב ברקע, זה שאני לא מצליחה להשתיק כבר שלוש שנים.
אז בואו נדבר על חגיגת בת מצווה. ולא סתם אחת, אלא כזו שחוגגים בבית.
האמת שגם את מסיבת הבת מצווה שלי חגגתי בבית, בשני אירועים נפרדים – אחד לחברות ואחד למבוגרים. האירוע השני נשמע מיותר, כי מה לי, ילדה בת 12, עם מבוגרים? אבל למיטב זיכרוני הוא היה האירוע המוצלח יותר, ואני לא בטוחה שזה כי אמא שלי טרחה והכינה בו הרבה יותר מאכלים מושקעים, או כי הייתה לי שמלה שאהבתי (קטיפה שחורה) ותסרוקת של בעלת מקצוע (פן). בכל מקרה, באירוע לחברות התכנסנו כולנו בביתי, הזמנו פיצה וראינו סרט.
באירוע של המבוגרים אמא הכינה אוכל טעים, נשאתי דרשה והאחים שלי סיפקו מופע אמנותי כלשהו. כל זה נחשב "וואו" מאוד. הרבה השקעה ומחשבה. בסך הכול הרגשתי סיפוק.
לא העליתי בדעתי מעולם שאירוע הבת מצווה של בתי כאן בבית ילווה בכל כך הרבה תכנים, קישוטי שולחן, שרשרות נורות צבעוניות ופרוז’קטורים מאירים. שיהיה אוכל ברמה גבוהה (בהכנה עצמית), ידיים פועלות ופעילות, תוכן מגוון המתאים לשלל האוכלוסיות שיגיעו לאירוע, שמלות ועוד שמלות, צילומים לפני, צילומים אחרי, צילומי אלבום וקליפ. באופן כללי אם מסיבת בת מצווה הייתה חלוקת תיקים בקואליציה, היא לא הייתה מביישת גם ממשלת אחדות מולטי־לאומית מרוב בלגן ובעלי תפקידים.
למען האמת, אני באופן אישי מאוד נהנית מכל זה.
מוקדם בשלב ההכנות, כשעוד היינו סגורים בביתנו בלי לדעת לאן השנה הזו הולכת ומה יהיה מצב החיסונים בקיץ, השתכנענו שמסיבת בת מצווה בחצר הבית יכולה להיות רעיון לגמרי לא רע. אולי אפילו רעיון מבריק.
אחרי הכול, תחילת הקיץ בחוות־גלעד, כשהערב עדין קריר ונעים – יש חצר, יש דשא, יש אורחים, מי צריך יותר?
אז זהו שאם אתם אני, אתם צריכים יותר. כי המוח שלי תמיד מחפש מה חסר ומה לא מספיק ואיפה אפשר לדחוף עוד סדנת שזירת פרחים או קריוקי, שיספקו תרבות שווה לכולם. ואיכשהו, תמיד יהיה מי שישמע את החרדות האלו שלי ויחליט לעזור לי להגשים אותם, גם אם זה מעט מוגזם.
נסיכות האוקיינוס
מכיוון שהטור הזה יופיע בטרם החגיגה, אני מנצלת את החשש של חלק מאורחיי ומנסה לנפץ לכם את הסטיגמה סביב מסיבת בת מצווה בבית.
לילדת הבת מצווה הקודמת חגגנו באולם גדול, עם שלוש מנות, עשרה סוגי סלטים, קינוחים שווים, שלל פינוקים, סאונד מטורף וצלמת ברמה גבוהה. עכשיו אני עושה שמיניות ועשיריות באוויר כדי שהאירוע פה בבית לא ירד ברמתו מההוא שבאולם.
אחרי הכול, יש לי ארבע בנות להשקיע בהן. ארבע בנות שידעו יפה מאוד להטיח בי בשנים הבאות את מי קיפחתי יותר מאחרות ואת מי פינקתי מעל המותר. לכן עליי להשאיר כמה שיותר עדויות ועדים בשטח: לא היו דברים מעולם. כל אחת הייתה נסיכת האוקיינוס לא פחות מקודמתה, וכל אחת קיבלה באופן מדוד בדיוק את המינון הנכון לה מבחינת פינוק. אפשר לעבור לתלונה הבאה.
אם יש משהו שאני לא טובה בו בשלב ההכנות לבת מצווה: הירידה לפרטים הקטנים. כשאת סוגרת אולם לאירוע יש מרגוע מסוים, כי אדם אחר אחראי שיהיה אוכל מספיק, שתייה בשפע ומזגן בטמפרטורה נוחה. כשהאירוע מתקיים בבית, יש עוד אלף ואחד דברים שצריך לחשוב עליהם. למזלי הרב ישנה אושי, שנולדה בניגוד אליי עם נטייה לתשומת לב דווקא לפרטים הקטנים.
היא עורכת רשימות אינסופיות עם לו"ז מדויק ליום החגיגה, ליום שלפניו, ליום שאחריו ולשעות המסיבה עצמה. היא עורכת רשימות קניות נפרדות לבשר, לשתייה, לכלים חד־פעמיים, לבגדים ולנצנצים. היא מדמיינת איך זה ייראה, משרטטת, סופרת שולחנות, סופרת סלטים, ולא מספרת סיפורים.
אני בינתיים בוהה בה במקרה הטוב, ומתנתקת ומשחקת בטלפון במקרה המעצבן יותר. ואז היא מתחילה לכעוס עליי ששום דבר לא יעבוד, ואת לא רואה שהוורוד הזה לא מתאים לזהב הזה? ומי נראה לך ישים כפות הגשה באורז? ומה עם הצ’יפס? איזה לחץ.
כפי שכבר כתבתי פעמים רבות, כל אלמנה צריכה אושי.
עד כאן טור בתמצווש, ועכשיו ברשותכם אחזור לצלול בהכנות המרובות.
בכוונה לא כתבתי כלום על הדרשה שכתבו אביו של רזיאל והבחורים. הרי הבטחתי טור בלי דמעות. סבבה?
