"בראש סדר העדיפות שלנו – להחזיר לאנשים את הפרנסה. זה הכי דחוף. תפקיד של מנהיג הוא לדאוג קודם כול ללחם". פעם מזמן, לפני חודשים ספורים, היה נפתלי בנט "מר פרנסה". הוא הסתובב ברחבי הארץ, דיבר עם בעלי עסקים קטנים, וזעק בשמם בכל אולפן ובמליאת הכנסת: "אתם הורסים את החיים של מיליוני אזרחי מדינת ישראל. תתפסו את עצמכם בידיים. תבינו שיש לנו עם שהולך ומת, תתחילו לעבוד".
בנט הפר הרבה הבטחות בחודש האחרון, אבל הפרת ההבטחות הטקטיות שלא לשבת בממשלה עם זה ועם ההוא, מסיטה את תשומת הלב מהפרת ההבטחות המהותיות: במה תעסוק מפלגת ימינה בממשלה הקרובה. ממי שהכריז "לא פרנסה, לא מעניין", הייתה ציפייה שבכל ממשלה שיצטרף אליה, ודאי אם יעמוד בראשה, הוא ייאבק לקבל השפעה על הסוגיות הכלכליות. אבל בנט ומפלגתו ויתרו על כל התיקים והתפקידים הכלכליים לטובת מפלגות אחרות, ושכחו משאלות הפרנסה שבערו כל כך רק לפני חצי שנה.
משרד האוצר וועדת הכספים ננטשו לטובת ישראל ביתנו. אם ראש הממשלה בנט ירצה לקדם רפורמה מסוימת בתחום הכלכלי, הוא יצטרך להתדפק על דלתו של ליברמן, לא להפך
השפעת הממשלה על חיינו הכלכליים עוברת דרך שני אפיקים מרכזיים: התקציב והרגולציה. בשני המקרים לנפתלי בנט ולמפלגתו הייתה בשורה חשובה, ובשניהם – הממשלה המתרקמת היא אכזבה מרה. "תוכנית סינגפור" של בנט הבטיחה להפחית דרמטית את המיסים ולהקל בבירוקרטיה על עסקים, אבל בנט העדיף רוטציה על פני הקלה ברגולציה, וימינה ויתרה על כל התיקים והתפקידים הכלכליים. משרדי האוצר, הכלכלה, העבודה, ועדת הכספים – כולם נמצאים, ככל הנראה, בידיים אחרות.
גם להבטחה "לקצץ בבירוקרטיה עם מצ'טה" אין הרבה משמעות אם מזניחים את המשרדים העיקריים שמציבים את המחסומים הכבדים ביותר לפני עסקים ויזמים: משרד השיכון, שאחראי לתהליכי התכנון והבנייה; משרד הבריאות, שמייקר באמצעות רגולציה את כל עסקי המזון; משרד החקלאות, שהחסמים שהוא מציב מייקרים את המזון מן החי ואת הפירות והירקות, שלאחרונה הפכו ליקרים עד בלתי נגישים. כך גם משרדי הכלכלה והעבודה, שמשפיעים על כל מי שמעסיק עובדים, מייבא או מייצא; המשרד להגנת הסביבה, שתקנותיו משפיעות על התעשייה; והמשרד לביטחון פנים, המשית רגולציה מסיבית על עסקים באמצעות הרשות הארצית לכבאות והצלה.
איילת שקד, מי שתוארה כמרגרט תאצ'ר הישראלית, מי ש"לא יודעת לשיר אבל יודעת להוריד לכם את המיסים", תוכל להשפיע ממשרד הפנים בקושי על הארנונה. אביר קארה, לוחם העצמאים והעסקים הקטנים, ייוותר ללא השפעה לטובתם. מתן כהנא, שמאז כניסתו לכנסת מדבר באופן רהוט ומנומק על הצורך להקטין את תפקיד המדינה ולצמצם את השפעתם של ארגוני העובדים , יסתפק בתפקיד שר הדתות ויעסוק בחלוקת תקציבים למועצות דתיות.
שני התפקידים הכלכליים החשובים, משרד האוצר וועדת הכספים, ננטשו לטובת ישראל ביתנו. ליברמן קיבל לא רק את המפתח לקופה הציבורית, אלא גם את הסמכות להציב עליה שומר מטעמו. יו"ר ישראל ביתנו קיבל נתיב מהיר לכל שינוי תקציבי שהוא ירצה בו, ללא פיקוח פרלמנטרי אמיתי. אם בנט ירצה לקדם רפורמה מסוימת בתחום הכלכלי, הוא יצטרך להתדפק על דלתו של ליברמן, לא להפך. ללמדך מה חשיבותו של תואר ראש הממשלה, כשאין מאחוריו כוח פוליטי אמיתי.
ראש ממשלה בתואר
עוד הרבה לפני שהממשלה הקרובה תידרש לשאלות כגון הגנה על מפקדי צה"ל בבית הדין הבינלאומי בהאג, תחבורה בשבת או הסדרת ההתיישבות הצעירה – היא תצטרך להסכים על תקציב מדינה. שאלות שלום וביטחון, שהן קו התפר של הפוליטיקה הישראלית הקלאסית, נדחקו הצידה מזמן, ובמהלך ממשלת השיתוק הצפויה הן ימתינו כנראה עוד שנה או שנתיים. דווקא הסוגיות הכלכליות ידרשו מהממשלה לקבל הכרעות בקצב מהיר מאוד. אלא שכבר מהרגע הראשון יתברר כי ההצהרות על חשיבות ה"ביחד" ושובו של ה"אנחנו" לחוד, והעשייה הפוליטית היומיומית לחוד. ניסוח תקציב משמעו הגדרת סדרי עדיפויות לאומיים, ועם כל הכבוד לכך שבנט ולפיד מסכימים על 80 אחוז מהנושאים, התקציב עוסק בדיוק ב־20 האחוזים שמצויים במחלוקת.
כאשר נפתלי בנט טען שצריך להפחית את מס ההכנסה ב־15 אחוזים בכל מדרגות המס, ולהוריד את מס החברות מ־23 ל־15 אחוזים – במרצ הכריזו על שאיפתם להוסיף שתי מדרגות מס ברמות ההכנסה הגבוהות, של 55 ו־70 אחוזים, ולהגדיל את מס החברות ל־30 אחוזים. כאשר בני גנץ ובנט יטענו שצריך להגדיל את תקציב הביטחון, ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי ידרשו להגדיל את תקציבי החינוך, הרווחה והבריאות. עוד לפני שהם יצליחו להגיע להסכמות בינם לבין עצמם, הם ייתקלו בקיר חיצוני קשיח: הגירעון התקציבי. למדינת ישראל חוב שטיפס בשנה האחרונה ל־160 מיליארד שקלים, כתוצאה ממשבר הקורונה, ושסבב הלחימה האחרון בוודאי העמיק אותו עוד.
ישראל זקוקה כעת לתקציב קיצוצים, כזה שיצמצם בהוצאות לא הכרחיות ויצעיד את המשק להתאוששות ואת המדינה לצמצום החוב הלאומי. אבל זה לא התקציב שהיא תקבל. הבטחות הבחירות רבות, והשמאל התחמם על הקווים יותר מדי זמן. בממשלה שבה כל השחקנים מתכוננים למערכת הבחירות הבאה, האם יהיה מבוגר אחראי שיעז להגיד שהקופה ריקה? אז בנט יתמקם אולי במשרד ראש הממשלה, אבל לא יהיו לו הכלים לשלוט בממשלה שלו, והפופוליזם יחגוג.
מוטב שלא לזלזל במוטיבציה של השחקנים מהשמאל הישראלי, שחלקם ממתינים שנים רבות לרגע שבו יגיעו לעמדת השפעה ויוכלו להציג הישגים לבוחריהם. יש להם אינספור תוכניות מגירה שהם משתוקקים לשלוף וליישם ברגע הראשון, בוודאי כשכולם יודעים שהממשלה עלולה להתפרק בכל רגע. גם ראש ממשלה ימני, ודאי כזה שאין לו כוח אלקטורלי אמיתי בתוך הממשלה, ושוויתר מראש על כל דרישותיו הכלכליות – לא יעצור בעדם. הם כבר הצהירו על כוונותיהם והודיעו מראש שמצידם הגירעון איננו שיקול. מבחינת מרצ "גירעון יכול להיות מקור תקציבי", וישראל צריכה להגדיל את חובותיה כדי לממן עוד הוצאות ציבוריות. גם יאיר לפיד אמר ש"המימון של ה'ניו דיל הישראלי' לא יוכל להיות מהעלאות מיסים ולא בקיצוץ בשירותים החברתיים. הוא יצטרך להיות בהעלאה של יחס החוב־תוצר לאזורי ה־80%".
כולם רוצים רק לחלק הטבות לציבור: לפיד רוצה להעלות את קצבאות הנכים ולחוקק דמי אבטלה לעצמאים, ליברמן רוצה להגדיל את קצבאות הזקנה ולהחיל חינוך חובה מגיל אפס, מיכאלי רוצה להגדיל את ההשקעה בתשתיות, הורוביץ רוצה להגדיל את תקציב הבריאות (שממילא תפח בשנה האחרונה). כדי לממן את כל אלה יוגדל הגירעון, ובסופו של דבר תידרש גם העלאת מיסים דרמטית, ודאי לא הפחתתם. התוצאה הסופית תהיה יותר ונצואלה מסינגפור.
