מי שעקב אחרי פרסומים והצהרות שונות של מוסדות אקדמיים בישראל בשבועות בהן התחוללו המהומות ומבצע "שומר חומות", יכול היה לחזות בתופעה שחזרה על עצמה: התייחסות אנמית, כללית, או"מניקית, לאירועים. אין הזדהות עם לוחמי צה"ל ודאי לא עם המשטרה, ואין חיבוק לסטודנטים המילואימניקים. השיח הבלעדי הוא מאבק למען הסובלנות ו"הביחד" ומלחמה נגד השנאה. בעד הדו־קיום, נגד הקיצוניות.
המוסדות האקדמיים בקשו למתג עצמם כבועה. כל מה שקורה מחוץ לשעריהם הם ג'ונגל וגיהינום כאחד אך האוניברסיטאות והמכללות הן ערי מקלט לאנשי השפיות, יהודים וערבים כאחד. הרי אין צד צודק או צד טועה, כולם צודקים וכולם אשמים. רק הקיצונים מחרבים הכול. ומיהם הקיצונים? משני הצדדים גם יחד.
בהתייחסויות של האקדמיה ללחימה, מחוץ ומפנים, אין הזדהות עם המדינה, עם לוחמי צה"ל, עם המילואימניקים, וודאי שלא עם לוחמי מג"ב והשוטרים. האקדמיה הישראלית לא קשורה לאירועים שמתחוללים במדינה והיא איננה נוקטת צד במאבק.
האקדמיה איננה "מעודדת" של השלטון, אין זה תפקידה. היא לא אמורה לחבק את מהלכי הממשלה ואת העומד בראשה, אבל היא גם איננה מהאו"ם. אך כל מי שקרא את הטקסטים שיצאו מהמוסדות הללו בשבועות האחרונים לא יכול שלא לחשוב שמדובר במוסדות שמנוהלים על ידי נורווגים או שבדים. מה הקשר בינם לבין מדינת ישראל?
השפה של האקדמיה הישראלית בסבב הלחימה האחרון הייתה "ניטרלית", כאילו מדובר במוסדות מטעם המנדט הבריטי. הסטודנט המילואימניק לא זכה להתייחסות, כאילו הוא לא קיים. הלקוחות הם "הסטודנטים היהודים והערבים" שאמורים לחבוש את אותו ספסל לימודים. זו כמעט ההתייחסות היחידה של האקדמיה לטירוף שהתחולל פה בשבועות האחרונים – חנופה לשיח הדו־קיום.
למשל אוניברסיטת בר־אילן. מוסד אקדמי ציוני דתי שמייסדיו ביקשו להופכו למגדלור של חינוך וידע בתחומי היהדות ותחיית עם ישראל בארצו. אך בגלילת עמודי הפייסבוק של האוניברסיטה, ההתייחסות היחידה לאירועי המלחמה היא מלל שמאלצי על סובלנות והכלה. אין צדקת הדרך, יש יהודים וערבים צריכים ללמוד למבחנים ומסרבים להיות אויבים.
"הנהלת האוניברסיטה קוראת לסובלנות", נכתב באגרת שנשלחה בימי הלחימה על ידי נשיא האוניברסיטה וחברי ההנהלה. "בר־אילן התגאתה תמיד בהיותה בית לכל גווני החברה הישראלית, בית שיודע להכיל שלל דעות, קולות ועמדות. אפשר כמובן להתווכח, ניתן למחות על המצב. אבל אנחנו מחויבים להותיר את גילויי האלימות מחוץ לשערי הקמפוס ולשמור על סביבת לימודים בטוחה לכל אחת ואחד מאנשי הקהילה שלנו. זוהי המחויבות העליונה של הנהלת בר־אילן ושלנו באופן אישי".
התייחסות ספציפית למהומות שחוללו ערביי ישראל גרמה לאוניברסיטה לצאת עם פוסט (היחיד בפייסבוק שלה) שעוסק בשאלה: כיצד מעסיקים יוכלו להעסיק יהודים וערבים יחדיו. המסקנה: חשיבותה של תפיסת הדו־קיום כהשקפת עולם.
"דו־קיום זו השקפת עולם עמוקה שמכירה בשונות אבל לא רואה בה בעיה, אלא הזדמנות", כתב פרופ' ברוך שמעוני, מומחה לניהול חוצה תרבות ולייעוץ ארגוני מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. "בארגונים, דו־קיום מייצג השקפת עולם שלא רק שאינה מתעלמת מהבדלים בהשקפות עולם (אני כמובן לא מדבר על השקפות ששוללות את קיומו של האחר), היא שמה אותן על השולחן, נותנת להן לגיטימציה ורואה בהן בסיס לאמון ולשיתוף פעולה בינאישי ומקצועי אפקטיבי".
מה עם מסרים ציוניים? ישראליים? אפשר? מותר? מדוע אוניברסיטת בר־אילן חרדה מאמירה לאומית ערכית?
בלא מעט קמפוסים הדגש היחידי בימי הלחימה היה חשיבות החיים המשותפים בין יהודים וערבים בתוך המוסד האקדמי. כך למשל, במכללת בית ברל נכתב: "זו העת לעמוד ביחד – אנו רואים במכללה האקדמית בית ברל בית משותף, המאפשר לכולנו לחיות ביחד. כאן חיים בני שלוש הדתות בכבוד הדדי, במטרה לחדד את המשותף ולא את המפריד. אנו מאמינים בפתרונות המבוססים על סובלנות, כבוד והידברות. אלימות לא פתרה מעולם סכסוכים, היא רק מלבה אותם. נעבור את המשבר הזה יחד ולא נוותר על השותפות".
זה הטקסט היחיד במכללה על שמו של ברל כצנלסון שהתייחס לאירועי הדמים. סטודנטים במכללה שמשרתים במשטרת ישראל, וחלקם אף התייצבו בחזיתות הלחימה בערים המעורבות, זעמו על הטקסטים המטיפים להם על דו־קיום כשהם מסכנים את חייהם בחזיתות של דו־קיום מזויף.
האוניברסיטה העברית, פאר האקדמיה הישראלית, פרסמה טקסט קצר בעיצומה של הלחימה: "אצלנו בעברית לומדים, חוקרים, עובדים יחד. חיים ביחד".
הידד. בחוץ, מלחמה – יהודים נגד ערבים, חמאס יורה טילים על ישראל, ובתי כנסת נשרפים – אבל באוניברסיטה העברית – גן עדן של דו־קיום. זוהי התורה כולה. טקסט ארוך יותר באנגלית, עם תמונת פרחים סגולים מלבלבים, ביקש לאחל לסטודנטים, יהודים וערבים כאחד, חג שבועות ועיד אל־פיטר שמח. "חשוב שגם בימים אלה נזכור אחד את השני", נכתב בעמוד של האוניברסיטה הירושלמית. מעניין אם סטודנטים מהדרום התחברו לטקסטים האלה כשחמאס המטיר עליהם רקטות.
והייתה גם אקדמיה שביקשה להטיף מוסר. ליהודים בעיקר. כך למשל, נשיא אוניברסיטת תל אביב הוציא סרטון שבו טען כי פגיעת יהודים בערבים "חמורה שבעתיים" מפגיעת ערבים ביהודים. משום ש"יהודים, יותר מכל עם אחר, צריכים להבין את המשמעות של פגיעה באדם רק בשל מוצאו או הלאום שלו".
כשהחלה ביקורת ציבורית על דבריו, הוציאה האוניברסיטה תגובה שמבקשת מיהודים וערבים כאחד לחדול מאלימות. "נשיא האוניברסיטה יצא בקריאה פומבית חשובה להפסקה מיידית של האלימות והגזענות שפושות בקרבנו, הן בקרב הערבים והן בקרב היהודים".
מרצים בבצלאל ובבית ברל ביקשו להזדהות עם כאבם של הסטודנטים הערבים שבחרו לשבות אחרי אירועי יום ירושלים. נזכיר כי ביום שבו החלו המהומות בהר הבית, היו ניסיונות לינץ' ביהודים סמוך לשער האריות וחמאס שיגר רקטות לבירה. אותם עשרות מרצים מבצלאל ומבית ברל שלחו מכתבים מלאי אמפתיה ורגש לסטודנט הערבי השובת שנאלץ לחזות בשוטרי ישראל מנסים להשליט חוק וסדר בירושלים. מיותר לציין, שהסטודנט היהודי המשרת במילואים ובכוחות הביטחון לא זכה למכתב כזה. מסרים כאלו נוגדים את מסרי הדו־קיום והסובלנות.
מקרירות לאומית להנדסת תודעה
אבל היחס המנוכר למאבק בטרור העזתי ובמהומות של ערביי ישראל לא בא לידי ביטוי רק בהתעלמות מסטודנטים שמשרתים בכוחות הביטחון, אלא גם בהנחלת הידע לסטודנטים עצמם.
כך למשל מכון המחקר ) INSSהמכון למחקרי ביטחון לאומי) המסונף לאוניברסיטת תל אביב. שם כבר יודעים להצביע מי גרם לערביי ישראל לפרוץ במהומות דמים נגד שכניהם היהודים. הגרעינים התורניים כמובן.
חוקרי המכון פרסמו לאחרונה מסמך אודות "יחסי יהודים־ערבים בישראל בעקבות אירועי אפריל־מאי 2021". מדובר במסמך מרתק שמטיל את האחריות הישירה על המהומות בעיקר על הצד היהודי. הפורעים הערבים מתוארים כ"צעירים משולי החברה וחסרי שיוך פוליטי". ואילו היהודים המעורבים היו "פעילי הימין הקיצוני, ביניהם 'נערי הגבעות', מתנחלים, תומכי הארגונים 'לה פמיליה' ו'להב"ה'".
למעשה, הגורם שהקצין במהלך השנים היה הצד היהודי, נכתב במסמך, ואילו בצד הערבי חלה מגמת השתלבות בחברה הישראלית. הצד הערבי הוא עדר חסר שיוך פוליטי. אין שמות של קבוצות או מנהיגים רוחניים שליבו את המהומות. אין על מי להטיל אשמה. אבל בצד היהודי, יודעים החוקרים להצביע בדיוק על הגורמים המתסיסים: ארגוני ימין קיצוני, גרעינים תורניים והרב שמואל אליהו.
"האירועים בירושלים והמערכה הצבאית ברצועת עזה והקשרם הלאומי והדתי המודגש, גרמו להלך רוח קולקטיבי שלילי בציבור הערבי בישראל, שרובו מוסלמי מסורתי", נכתב במסמך, "הלך רוח זה נקלט בקרב הצעירים הערבים בערים המעורבות והיה הניצוץ שהביא להתפרצותם. רובם של צעירים אלה נעדרי מרות, חסרי שיוך פוליטי, מובטלים מעבודה ולימודים, וחלקם אף נתון להשפעתם של ארגוני הפשיעה בחברה הערבית. צעירים אלה, שחוו בעצמם את הזנחת האוכלוסייה הערבית מצד רשויות המדינה ואת תהליכי נישולה ודחיקתה על ידי 'הגרעינים התורניים' של הציונות הדתית, וכן את תופעת הג'נטריפיקציה שפוגעת בהם. מכאן גם זעמם שהתבטא בהתנכלויות כלפי שכניהם היהודים, בשעה שקצרה יד המשטרה לאכוף במקום חוק וסדר".
לא ברור בכלל שאותם מתפרעים הינם חסרי שיוך פוליטי. לרבים מהם יש שיוך פוליטי מובהק – הזדהות עם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ארגון מסוכן שפועל להמריד את ערביי ישראל נגד המדינה. רבים מאותם צעירים הם אנשים עובדים או נערים בבתי הספר, אבל הם בחרו להתפרע לא רק במקומות שיש בהם גרעינים תורניים, אלא במקומות רבים נטולי גרעינים כאלה: אום אל־פאחם, טמרה, שייח' א־דנון, בנגב ובשפרעם. שם, כילו הצעירים את חמתם בתחנות משטרה ובצירי תנועה מרכזיים בהם חיפשו קורבנות יהודים פוטנציאליים.
אבל, לפי הנרטיב האקדמי, יש "אשמים משני הצדדים" והצד היהודי אשם יותר. חלילה שלא יצא תחת ידה אמירה שתחרב את קונספציית הדו־קיום וגן העדן המדומיין בקמפוס.
