בחוף המזרחי של ארה"ב מתעסקים בימים אלה פחות בבחירתו של בוז'י הרצוג לנשיאות המדינה או ברחש־בחש הפוליטי הבלתי נגמר בארץ הקטנה והמוטרפת בלב המזרח התיכון. שם מתמודדים כרגע עם מיליארדי ציקדות שהגיחו מבטן האדמה והשתלטו על כל חלקה – טובה או לא – למשך כמה שבועות של מלחמות הזדווגות והתרבות. בסופן הן יחזרו אל מתחת לאדמה כלעומת שבאו. הציקדות ייעלמו למשך 17 שנה בדיוק, ויגיחו שוב ביוני 2038. יש סוגים רבים של ציקדות, חרק ממשפחת הפשפשאים, אבל "ציקדת 17 השנים" שבארה"ב היא מהיצורים המרתקים בטבע. איש לא יודע באמת מדוע מחזור חייהן וגיחתן מהאדמה נמשך 17 שנים בדיוק – ההערכה המדעית המקובלת היא שהדבר קשור להתחממות האדמה עד לטמפרטורה מדויקת של 64 מעלות פרנהייט – אבל בעיקר לא ברור כיצד הן יודעות שהגיע הזמן. מהו מנגנון התזמון הפנימי שמצליח לדחוק אותן החוצה בדיוק מופתי כבר מחזורים רבים.
אז מתברר שגם במדינה שלנו יש מחזור לא ברור שכזה. ההשוואה אינה מושלמת, ואני בשום אופן לא מתכוון לומר שהשמאל הישראלי שייך למשפחת הפשפשאים, אבל שימו לב לדבר מעניין. בשנת 1977 גבר הימין על השמאל והליכוד עלה לשלטון. מאז הדמוגרפיה הולכת ומחזקת את הימין. על פי ההיגיון המתמטי הפשוט, כל עוד אין מהפך מספרי ניכר בסדרי גודל – העלייה מרוסיה למשל הייתה יכולה להפוך לאחד כזה, אלא שרוב העולים היו ימנים – הימין אמור לשלוט כאן בערך לנצח נצחים. השמאל אגב יודע זאת, ומקונן על כך לא מעט. ו"ימין" אינו בהכרח שטחים כן או לא, אלא המיקום על הרצף שבין מדינה יהודית לדמוקרטית, יהודי או ישראלי, שמרנות מול ליברליות; האם אנחנו עם הגב לים או עם הראש לשם. בכל מקרה, הרוב שיש לימין איתן, יציב וחסר כל תחרות אמיתית מצד שמאל, גם אם מחשיבים – וצריך להחשיב – את הציבור הערבי בישראל כחלק מגוש השמאל הפוליטי הלגיטימי.
ובכל זאת, קצת כמו מחזורי החיים הלא ברורים של הציקדות, מצליח השמאל להגיח ממעמקי נחיתותו המספרית ולצאת לאוויר הפוליטיקה הישראלית כמנצח. זה קרה ב־1992, ואז בגיחה מהירה וקצרצרה ב־1999, וכך ככל הנראה גם יקרה בשבוע הבא, כאשר ממשלת לפיד־ליברמן תושבע. כן כן, נפתלי בנט יעמוד בראשה, אני יודע. ופריטטיות. וזכות וטו. ורוטציות בוועדה למינוי שופטים. שמענו הכול. השורה התחתונה, שאי אפשר לטייח בשום סעיף או פיתול לשוני שיצר יועץ תקשורת ממולח מדי, היא שאנשים כמו מרב מיכאלי וניצן הורוביץ ימונו לשרים, כשרוב מוחלט בעם – כולל הערבים – הביע את דעתו הברורה בקלפי שהם צריכים להישאר עמוק באופוזיציה.
אלה עובדות שאי אפשר להתכחש אליהן: בכנסת הנוכחית יש 65 מנדטים של ימין מובהק. הם כוללים את הליכוד, הציונות הדתית, המפלגות החרדיות, תקווה חדשה וימינה. מאה אחוז מהמצביעים למפלגות הללו שייכים לימין, נקודה. וזה עוד בלי להכניס לרשימה כמה מנדטים מכחול לבן (אמרתם שזו מפלגת מרכז, נכון? אז יש בה כמה מנדטים מימין וכמה משמאל), וכמובן כמה מנדטים מישראל ביתנו, שרוב מצביעיה אם לא כולם שייכים אידיאולוגית לימין. אבל כאמור נעזוב את אלה, ונתמקד ב־65 המנדטים הברורים של הימין.
איזו חרפה, בושה וכלימה צריכה לכסות את פניהם של כל ראשי המפלגות הללו, כל אחד לפי רמת אשמתו, בעובדה הבלתי נתפסת הזו. 65 מנדטים, רוב מוצק והומוגני ברוב הנושאים שעל סדר היום הקריטי של מדינת ישראל, מפקירים את המנדט הברור שניתן להם ומאפשרים הקמת ממשלת אנדרוגינוס משונה שנראית כמו ציור של פיקאסו על ספידים. והכול בגלל מריבות אישיות ברמה של גן דבורה, וסליחה מילדי גן דבורה.
נתניהו הוא ראש וראשון לאשמים במצב שנוצר, ולא יעזרו כל מגיניו המושבעים שבטוחים שהוא ואין בלתו. הביטו במציאות ותיווכחו לדעת שלעומת התנהלותו המדינית המופתית ויכולותיו הבאמת נשגבות בניהול הכלכלה, הביטחון ויחסי החוץ של ישראל, התנהלותו הפוליטית הייתה יותר מדי פעמים פשוט מתחת לכל ביקורת. הרחקת בכירים בליכוד ודחיקתם מחוץ למפלגה כפי שנעשה מול גדעון סער, מלחמות אישיות מלוכלכות מול יריבים אחרים בגוש כמו נפתלי בנט, והרשימה עוד ארוכה. טריקים, שטיקים, אינספור תרגילים, שחלקם מבריקים וחלקם ממש לא, הביאו למצב שבו האנשים שאמורים לחתום איתו על שותפות בקואליציה לא האמינו לאף מילה היוצאת מפיו.
וקשה להאשים אותם. קשה, אבל צריך. כי גדעון סער אשם. אשם בכך שבסופו של יום הוא קיבל הצעה פנטסטית לכהן ראשון כראש ממשלה, והאידיאולוגיה הייתה צריכה לנצח את הטינה האישית שלו כלפי נתניהו. אתה נבחר ציבור, תתנהג ככה. גם בנט, שאמר כל הזמן "כן" לממשלת ימין בהרכב כזה או אחר, לא יכול לצאת נקי מהסיפור הזה, אחרי שהפר את כל הבטחות הבחירות שלו כמעט. ומי יודע, אם היה עומד באופן ברור ואומר שלא יצטרף לממשלה בראשות לפיד, כפי שהבטיח, אולי גדעון סער היה מבין שאין לו ברירה מלבד בחירות נוספות, והיה מצטרף לממשלת ימין.
אבל כנראה לא נדע, כי הימין המדושן, השבע מדי, ששמן ובעט, ימצא את עצמו ככל הנראה באופוזיציה או בממשלה שיאיר גולן ואיבתיסאם מרעאנה הם חלק מהרשות המבצעת שלה. וכשהחבר'ה האלה יתחילו לעבוד בהגשמת מטרותיהם, לא נוכל לעצור אותם. השמאל יודע לעבוד. כמו הציקדות, גם הם יודעים שזמנם קצוב, והם לא יבזבזו אותו על שטויות.
