גם אחרי חתימת ההסכם על הקמת ממשלת בנט־לפיד, שני ראשי הממשלה המיועדים עדיין לא חולקים גורל משותף: עתידו הפוליטי של בנט תלוי בצליחת הגשר הצר בין ההכרזה להשבעה, תריסר ימים אורכו, אך לאו דווקא גורל שותפו למהלך הדרמטי, יאיר לפיד.
הישגו של לפיד מובטח מראש. הוא ניצח גם אם ממשלת החליפין, ששלשום הוא בישר עליה בחגיגיות לנשיא המדינה, לא תצלח את מבחן המליאה. בחודשיים שחלפו מאז הבחירות לפיד לא אכזב ולו מצביע אחד מתומכיו, אבל צבר מעריצים רבים: במרכז ובשמאל רבים שפקפקו ביכולתו להנהיג את הגוש מודים כעת שעשה את כל מה שנדרש ממנו ואף למעלה מכך. הוא לא נהנה מהאשראי ומאהדת החינם שניתנו בזמנו לבני גנץ, אך הוכיח יכולות פוליטיות גבוהות בהרבה מהגנרל שלמענו ויתר על הובלת כחול לבן.
מהקמפיין נטול הקניבליזם התוך־גושי ועד להתנהלות השקולה אחרי הבחירות, רחוקה מהזחיחות שאפיינה את ימיו הראשונים בפוליטיקה, הוא התעקש להיות זה שיקבל את המנדט ויוביל את המהלכים. הוא ניהל משא ומתן סבלני, מדויק ונדיב על חשבון התפקידים והכיבודים של יש עתיד, שתהיה הגדולה בסיעות הקואליציה אבל המקופחת ביותר בחלוקת השלל. לפיד לא נבהל גם מקטיעת המשא ומתן בימי שומר החומות, וסירב להחזיר את המנדט רגע אחד לפני הזמן. ברגע שהתותחים השתתקו הוא המשיך להתקדם מהסכם להסכם, עד שהשיג את תמיכת הסיעות 38 דקות לפני המועד – בשעה ה־24 של היום ה־28 למנדט.
תיעוד שיחת הטלפון עם הנשיא מחדר המלון בכפר המכבייה משקף היטב את מצבם של השניים: לפיד מחויך מאוזן לאוזן, מוביל את השיחה, מקרב במחוות חברות את ראשו לזה של בנט המהורהר, כדי שגם הוא יוכל לשמוע את קולו של הנשיא מבעד לאפרכסת האייפון. זו תהיה ממשלתו שלו, יציר כפיו, אף שבנט יעמוד בראשה בחלק הראשון של הכהונה. אחרי שסיים להחתים את הסיעות על המסמך הוא אפילו התפנה נפשית להתעניין אצל הנשיא, ששהה אז בחדר ההלבשה באצטדיון בלומפילד, בתוצאות גביע המדינה. לבנט היה פחות פנאי להומור, טרוד בשיחה הצפויה לו עם ניר אורבך, שעשה אז את דרכו לכפר המכבייה עם חששותיו והתחבטויותיו.
מריטת העצבים בימים שנותרו עד ההצבעה בכנסת, וההשפלה האפשרית שבסופם, הן המחיר שבנט מקבל תמורתו את הראשוניות ברוטציה. כמו בשוק ההון, הסיכון הגבוה להתרסקות הוא הדרך היחידה לתשואה מופרעת של ראשות ממשלה על שישה מנדטים, אולי אפילו פחות.
בנט זעם על ההברזה הפומבית של עמיחי שיקלי, שהיה יכול להציב לו את האולטימטום גם בחדר הסגור וכך לאפשר לו לתמרן לפחות כלפי חוץ ולמקסם הישגים פוליטיים. אבל הוא לפחות עשה זאת בראשית המנדט של לפיד, ולא אחרי שההסכם הקואליציוני כבר נחתם. שאר חברי הכנסת של ימינה נתנו לו אור ירוק להתקדם עם לפיד, אבל ברגע האמת חלקם נבהלו. זאת אף ששום מידע חדש על ממשלת השינוי לא נחשף בינתיים בהסכמים הקואליציוניים. רק הלחץ מהליכוד וממפלגת הציונות הדתית גבר, אולי בהזמנתם של הח"כים המתנדנדים. ההפגנות נערכות מול ביתה של איילת שקד ולא מול ביתו של בנט, לא כי הפרת ההבטחות שלה נרחבת יותר אלא כי בניגוד לבנט, שהודיע בקולו על כוונתו, שקד עדיין לא אזרה את האומץ להתייצב מול הציבור ולהבהיר לאן פניה. מכשיר הטלפון של ניר אורבך קורס משיחות טלפון של רבנים, ואילו זה של מתן כהנא דומם, מפני שכהנא התייצב באולפנים ונימק את תמיכתו בשינוי, בזמן שאורבך שיגר כתבי חידה בטוויטר.
להתלבטות פומבית יש אפקט מצנן נרחב: היסוסי שקד (שנפתרו בינתיים) עוררו את חששות אורבך, שחידשו את ספקותיה של עידית סילמן. התפוררות ימינה סודקת את תקווה חדשה. לכן בגוש השינוי נאבקים לקצר את משך ימי הספקות: החוק מחייב את יו"ר הכנסת לערוך הצבעה בתוך שבוע ממסירת ההודעה לכנסת. ההודעה תימסר בישיבת המליאה הבאה, ביום שני, מה שמאפשר תיאורטית למשוך את ההצבעה עד ליום שני בעוד שבוע וחצי. ביש עתיד מיהרו להגיש 61 חתימות של חברי כנסת על הבקשה לבחור ליו"ר הכנסת את ח"כ מיקי לוי (הליך שלוין לא יכול לעכב), וכך להאיץ גם את מועד ההשבעה; אבל הם לא טרחו לתאם זאת עם ימינה, מה שהוביל למבוכה הפומבית כשאורבך משך אתמול בבוקר את חתימתו. המהלך הזה גם חשף את אפשרות ההישענות על חלק מחברי המשותפת, שישמחו לסייע להעביר את לוין מתפקידו; אבל שקד ואלקין מסרבים להיעזר בהם.
סוף השבוע הזה, ואולי גם הבא, יעמדו בסימן הלחץ הכבד על חברי ימינה. שקד, סילמן, אורבך ואולי גם אלקין יכריעו את עתיד הממשלה. באופן פרדוקסלי, מבחינת לפיד, קריסת המאמץ ובחירות חמישיות עשויות להסתיים בהישג; הוא יחזיק בראשות הממשלה גם בלי רוטציה. מבחינת בנט, זה עשוי להיות ההבדל בין לשכת ראש הממשלה ובין אחוז החסימה.
61 האצבעות שספק אם יעמדו לממשלה ביום השבעתה היו הפער בין יצחק הרצוג למרים פרץ. 87 פתקים הנושאים את שמו הוטלו אל הקלפי במליאת הכנסת, מול 26 בלבד הנושאים את שמה; התוצאה הטובה ביותר שהשיג מועמד לנשיאות בתולדות המדינה, כולל מי שהתמודדו נגד עצמם (יצחק נבון, למשל).
את ההישג הזה הרוויח הרצוג ביושר ובעמל, אבל אי אפשר להתעלם מהפער העצום בין היקף האהדה למועמדות של מרים פרץ בציבור, ובין התמיכה הזעומה שקיבלה בקרב נבחריו. בכל סקר דעת קהל, כולל אלו שהזמין מטה הרצוג, מרים פרץ הובילה. המועמדות שלה כמו זיקקה את פוליטיקת הזהויות שמשסעת את החברה הישראלית: אישה, יוצאת מרוקו, שעלתה לארץ וגדלה במעברה, מול גבר, אשכנזי, יליד תל־אביב, שאבא שלו היה נשיא המדינה. הרצוג יהיה נשיא מצוין. הוא ג'נטלמן אמיתי, דיפלומט במהותו. אבל הקונצנזוס הנדיר והנרחב סביבו מלמד שמאחורי הפרגוד, בהצבעה חשאית שבין הח"כ ובין עצמו, שיח הזהויות של "ישראל השנייה" קורס. אפילו אם כל 26 התומכים של פרץ הם אנשי ימין, מספרם הוא רק מחצית מבלוק נתניהו המצומצם, ללא ימינה ותקווה חדשה.
מובילי המאבק למען נתניהו משננים לציבור את התיאוריות על מנהיג המסורתיים והמזרחיים שנאבק באליטה הלבנה והשבעה. אבל בחסות הפרגוד, הרחק מעין ההגמוניה שאין להאשימה הפעם, גם תומכיו הנלהבים של נתניהו וכנראה שאף הוא עצמו הצביעו להרצוג והעדיפו את הפוליטיקה הקונבנציונלית על פני בשורתה פורצת הדרך של פרץ.
נתניהו עצמו בירך את הנשיא הנבחר שימשיך "במסורת של משפחת הרצוג". אין לדעת למה כיוון ראש הממשלה, אבל ראוי להזכיר שהמסורת הזו כוללת כמה אירועים בולטים ואקטואליים: ממשלת הרוטציה של שמיר ופרס, שהוקמה בדחיפת הרצוג האב ומילאה את ימיה, כולל קיום הרוטציה בין הצדדים, והחנינה התקדימית שהעניק למעורבים בפרשת קו 300 עוד לפני שהועמדו לדין. אולי המסורת הזו בדיוק מסבירה את התמיכה הנרחבת והשקטה שהעניק נתניהו לנשיא הרצוג השני על פני המועמדת של ישראל השנייה.
