המרדף אחר אירועי חדשות מסעירים בישראל אינו תורמת בהכרח להבנת הקשר הסיבתי ביניהם. בחיים, שלא כמו בטקסטים, קשר של סמיכות אינו דורש הסבר מיוחד; הוא מבטא כביכול את הזרימה הטבעית וחסרת המשמעות של הזמן. אך בניגוד להבנה האינטואיטיבית הזאת, אפשר להצביע על קשר סיבתי מובהק בין ההתמודדות של ישראל עם הקורונה להתנהלותה בלחימה נגד חמאס.
בספרה "חרב היונה" מציינת אניטה שפירא שאחד העם וברדיצ'בסקי – שני הוגי הדעות החשובים של הציונות בראשית דרכה – חלקו זה על זה באשר לדרכה של התנועה הלאומית היהודית, אך כביטוי לרוח היהודוצנטרית שפיעמה בשניהם, הם היו מאוחדים בדבר אחד. שניהם היו משוכנעים שכתולדה של הקשר הקדום בין היהדות לנצרות ושל ההיסטוריה של החיים המשותפים באירופה, אומות העולם הנוצריות עוקבות אחר מעשיו של עם ישראל בעת החדשה, הניסים שפוקדים אותו וגם חטאיו.
ברדיצ'בסקי ואחד העם הפגינו מודעות קלושה בלבד לקיומו של העולם המוסלמי והערבי, ובתוך כך לאפשרות שגם בחלק הזה של האנושות עוקבים אחרי מעשיה של התנועה הלאומית היהודית. אבל המוסלמים, ובעיקר אויבינו, צופים גם הם בישראל. ומה ראו בתקופת הקורונה? מדינה ללא סמכות ומשילות, עם משטרה לא מתפקדת ותקשורת ארסית וחומצית המטווחת את מוסדות המדינה וסמליה. מדינה שמשלימה עם מגזרים פורעי חוק שעומדים במריים ואינם באים על עונשם. הם ראו בדיוק את מה שכל ישראלי ראה.
הישראלים ספקו כפיים אך האמינו שהדברים יסתדרו בסוף, שכן זאת דרכה של המערכת הפוליטית הישראלית מאז ומתמיד: היא מפוצלת, מבוזרת, שואפת לשוויון ופועלת להגיע לאיזון באמצעות משא ומתן אינסופי, ולא באמצעות כפייה. אך מבחינת רבים מבני תרבות האסלאם, אלה היו יותר מסתם סימני חולשה. אלה היו סימנים לתחילת הסוף של הישות הציונית, עדות להתפרקותה הכללית כישות לאומית ומדינית.
כמו רובן המכריע של החברות בעולם, ואף במידה קיצונית יותר, החברה הערבית היא פטריארכלית. לצד כמה ערכים חיוביים מניעים אותה ואת הפוליטיקה שלה סמכותנות, כוח והפחדה. אין זה מקרה שקבוצות מוסלמיות קיצוניות בוחרות בטרור ככלי לקידום מטרות פוליטיות ומדיניות. רמה מסוימת של הפחדה היא מסד לגיטימי של המערכת הפוליטית בהרבה מדינות ערביות. אנו יהודי ישראל, בעלי המסורת המטריארכלית, הצלחנו לראות את החוטים שקושרים את החברה הישראלית יחד – ההזדהות, החמלה, השותפות – למרות הפיצול, הוויכוח, הבוז, חוסר המשמעת והאנרכיה שהרימו ראש בתקופת הקורונה. אך מעיני חלק מהערבים כל אלה היו סמויים. לדידם פשוט ריחפנו באוויר. אויבינו ראו, הפנימו וקמו עלינו לכלותנו.
השאלה אם הציוויליזציה היהודית צריכה לשנות את ערכיה כדי לשרוד כישות לאומית במזרח התיכון היא כבדת משקל וסבוכה, ולא כאן המקום לדון בה. אך ודאי שמערכת ההסברה הישראלית צריכה להפנים את ההבדלים בין התרבויות המביטות בישראל מבחוץ. ההסברה הישראלית היא אירופוצנטרית, ומכוונת לעולם הנוצרי. גם אם הם כבר לא מבקרים בכנסייה, יחסם של הנוצרים ליהודים עדיין משתלשל מההשמצה העתיקה שהצביעה על היהודים כשפלים ביותר מבחינה מוסרית, ולכן ההסברה הישראלית באירופה מתמקדת – בצדק רב – בערכי המוסר המלווים את ישראל. אלא שזאת תהיה טעות להחיל מדיניות הסברה דומה גם בעולם המוסלמי.
מנקודת מבט מוסלמית איננו רוצחי הא־לוהים, ואיננו חשודים באי מוסריות אלא דווקא בחולשה. יהודים חיו בין המוסלמים במשך דורות כבני חסות חסרי אונים מבחינה פוליטית ומדינית. לפיכך, בהסברה לעולם המוסלמי יש להדגיש את עוצמתה החברתית והפוליטית של ישראל. בעתיד הקרוב כדאי להתמקד בתיווכה של המציאות החברתית־פוליטית המטריארכלית הישראלית לבני התרבות המוסלמית, כדי שיוכלו להעריך נכונה את עוצמתה ולא יראו בה סימן לחולשה. יש סיכוי שמאמץ בכיוון הזה יקטין את הסיכוי לאי הבנות טרגיות ולמלחמות מיותרות.
פרופ' רמי קמחי מלמד בבית הספר לתקשורת המונים באוניברסיטת אריאל
