הדיווח התקשורתי שלשום לפנות ערב, על התכנסות מועצת השורא לאישור ההסכם הקואליציוני עם נפתלי בנט, כאילו נלקח מרומן פוליטי בדיוני. מילא מועצת גדולי התורה, אבל מועצת השורא? מילא ניצן הורוביץ, אבל נפתלי בנט?
מדהים, מצמרר, אך ככה זה אחרי ארבע מערכות בחירות רצופות. מדינת ישראל, כמו שכבר נטען פה לאחרונה, נמצאת במצב של מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה. אין חילופי אש, אבל השנאה ההדדית עולה על גדותיה. כמו במלחמות היהודים בעבר, צד שלישי נקרא להתערב בסכסוך – מנסור עבאס, נציג האחים המוסלמים בכנסת. ומי קרא לו? היהודים. מצד אחד נתניהו, מצד שני לפיד, בנט וסער.
אמת, עבאס התנתק לאחרונה פוליטית מבל"ד, מתע"ל ומחד"ש. לפני כשבועיים התייצב בבית כנסת שרוף בלוד והביע זעזוע. הוא גם השמיע עוד כמה דברים שנעמו לאוזניים יהודיות ואפילו ימניות. אבל גם נפתלי בנט השמיע לא מכבר כל מיני נעימות שנעמו לימין. "אני לא אכתיר את לפיד לראש ממשלה, נקודה", אמר, למשל, בריאיון נרחב למקור ראשון ערב הבחירות האחרונות.
גם לא ברוטציה? – שאלה אותו עטרה גרמן. בנט השיב: "בשום מצב אני לא מכתיר את לפיד לראש ממשלה. מה שביבי ורגב והתוכים האלה כל הזמן צווחים 'געוואלד געוואלד, תקום ממשלת שמאל בראשות לפיד' – אנחנו לא ניתן לזה לקרות. זה גם לא אפשרי בכלל, הם ממציאים ספין שלא קיים" (19.3.21).
בימים האחרונים הסביר בנט להגנתו שהוא אכן הפר הבטחות, אך הזכיר שהוא לא המנהיג הראשון שהפר, ושהמטרה ראויה בהחלט: מניעת בחירות חמישיות. הוא גם העריך שאם רק יושבע לראש ממשלה, בתוך זמן קצר יתברר שלא התכחש לעקרונות המנחים אותו מאז כיהן כמזכ"ל מועצת יש"ע ושהממשלה החדשה אפילו ימנית יותר מקודמתה. יכול להיות. גם אתגר מניעת הבחירות חשוב מאוד, כמעט קדוש. הבעיה היא שההבטחות של בנט היו נחרצות באופן בלתי הפיך, כמה מילים רחוק מדי.
כשמנהיג ימינה חתם לעיני המצלמות של ערוץ 20 על התחייבות ש"לא אאפשר ללפיד להיות ראש הממשלה, גם לא ברוטציה" – הוא הרי ביקש לשכנע אותנו שזו אינה עוד הבטחת בחירות בעלמא, דברים שרואים היום ולא רואים מחר, אלא חוזה בכתב, כמעט שבועה דאורייתא. אפילו אם חלק גדול מבוחריו מוכנים למחול עליה עכשיו, ואין ספק שחלקם מוכנים למחול כדי למנוע בחירות, אסור לו להפר אותה, ולו רק מטעמים מעשיים: מי יאמין להבא להבטחותיו ולשבועותיו בכל תחום אחר? גם כשהוא יגיד אמת רבים יחשדו שהוא משקר.
ביום שני, יומיים לפני שהתברר כי קואליציית השינוי מתדיינת עם עבאס על ויתורים מפליגים בעניין חוק קמיניץ ומאחזי הבדואים בנגב, יצא גדעון סער בשצף נגד דוברי ימין שמצמידים לממשלה שבדרך את הכינוי "ממשלת שמאל". לדבריו, זהו "ביטוי שקרי ומופרך". אלא שהדיון הלשוני והמהותי הזה נתון להכרעה אריתמטית: רוב הח"כים שנערכו להשתלב בקואליציה החדשה, 49 בסך הכול, דוגלים בחלוקת הארץ וממילא גם בעקירת יישובים. זה לא שמאל? במצע יש עתיד, למשל, כתוב ש"פתרון שתי המדינות הוא אינטרס ישראלי". אמנם "גושי ההתיישבות יישארו חלק ממדינת ישראל", אך לא עשרות היישובים בעומק השטח. לפיד מוכן לעקור אותם, אם רק תיווצר הזדמנות מדינית נאותה ואבו מאזן יתרצה לקבל את השטח.
כידוע, זה שנים רבות גם אביגדור ליברמן תומך עקרונית בחלוקת הארץ, וכבר אמר לא פעם שהוא מוכן להקריב על מזבח השלום אפילו את נוקדים שלו. 13 נציגי ימינה ותקווה חדשה יישארו אפוא במיעוט. כשראש הממשלה נפתלי בנט יגיע לבית הלבן, הוא יתקשה לטעון שממשלת ישראל מתנגדת לפתרון שתי המדינות או לגזירות הקפאה, כי ביידן מיד ישיב שעל פי הספירה שלו יש בה דווקא רוב להקפאה ולמדינה פלסטינית. לא ברור אם הנשיא ישתכנע מההסבר ש"נכון, אבל הימין זכה לרוב בבחירות". אם הימין ניצח, איך זה שקמה ממשלה עם עבאס?
למרות ההודעה של לפיד לנשיא ריבלין שלשום בחצות, "עלה בידי", לא ברור אם ממשלה כזו אכן תקום בסוף. אולי ניר אורבך יתמרד, אולי איילת שקד תתחרט. סכנת הבחירות החמישיות עדיין אורבת לפתחנו, אבל גם סיכוי קטן להקמת ממשלת ימין. בתנאי, כמובן, שבנימין נתניהו יפיק לקחים ממה שקרה פה בימים האחרונים ובשנה האחרונה. אילו רק היה מקיים את ההבטחה הכתובה שלו לגנץ בעניין הרוטציה, מנסור עבאס לא היה הופך השבוע לממליך המלכים במדינת היהודים.
