כמה פעמים יצא לכם לצאת מוויכוח במדיה החברתית בתחושה של בזבוז זמן? לא רק שפגעתם ונפגעתם, עלבתם ונעלבתם, אלא שבסופו של דבר כל אחד מהצדדים רק התחפר עוד יותר בעמדתו.
לפעמים נראה כי הדבר הקשה ביותר לשינוי הוא התודעה האנושית. המוח שלנו כל-כך מתוחכם, והתודעה שלנו מוקפת בכל-כך הרבה מנגנוני הגנה – שכמעט ולא ניתן לחדור אליה ולשכנע אותה אחרת. הדבר, אגב, נכון במיוחד בתפיסות שלנו לגבי עצמנו, שלרוב – שליליות. כל אחד מאיתנו יודע עד כמה קשה להשתכנע; שאיני האדם שאני בטוח שאני.
אחת הדרכים לחדור את המגננות, על כל פנים – היא כמו בהתקפה על יעד מבוצר; הזמן הנכון לעשות זאת הוא בין האשמורות. הרגע המסוים בו משמרת אחת יורדת והשנייה עולה, זו העת בה השומרים אינם עסוקים באיומים חיצוניים, אלא בעצמם. הזמן הזה, בהשלכה אל נפש האדם, הוא שלב המעבר בין הערות לשינה, שלב ההירדמות. כאשר העפעפיים מתחילים לצנוח והגוף רפוי, וההכרה כבר מעורפלת, אך עוד לא לגמרי שחררה. לא בכדי קיימות שיטות טיפול הממליצות להורים "לשתול" מסרים מעצימים בילדם הנרדם. פשוט לשבת לצידו, ללטף את ראשו, וללחוש לו בשלב ההרדמות – "אתה כזה ילד מתחשב", "את כל כך אדיבה", "אתם כאלה חברים טובים" ועוד־ועוד. המסר הזה הוא כמו צדף שמניחים על קו החוף, והגל בא ואוסף אותו למצולות.
עוד דרך להחליק את המסר פנימה ללא התנגדות יתרה הוא לעטוף אותו במנגינה. רצוי כזו שכמו הגלים, עולה ונסוגה חליפות, מחוללת ריתמוס תדיר הפועם בקצב הלב. זה לא סתם שזמן ההרדמות הוא זמן למנגינות. בכל תרבויות העולם שרים הורים וסבים לילדיהם ונכדיהם שירי ערש. באופן מפתיע, אנו מגלים כי לעיתים לא רחוקות אנו מוצאים שהמסרים המועברים בשירים הם דווקא מפחידים. בשיר הערש האנגלי הידוע "רוק־א־ביי בייביי", מתוארת עריסת התינוק מתנדנדת על ראשו של עץ גבוה, עד שהגזע נשבר והעריסה נופלת עם התינוק בתוכה, לא עלינו. הדבר מצוי בתרבויות רבות מסביב לעולם.
במשך דורות נאלצים תינוקות העולם לשמוע על זאבים שנושכים את רגליהם, על השטן שממתין לקחתם, על מפלצות מתחת למיטה וכדומה. גם אצלנו רווחת התופעה, כמו למשל: "לילה־לילה – אחד היה טרף… שני מת בחרב… וזה שנותר, את שמך לא זכר", וישנן עוד דוגמאות רבות. נשאלת השאלה – למה אנחנו עושים את זה? האם במשך דורות ההורים לא שמו לב למה שהם אומרים? שמעתי על כך מספר תשובות; שההורים למעשה מנסים להרגיע את עצמם באמצעות השירים, שההורים מנסים להפחיד את הילד על מנת שיעצום כבר את העיניים – ועוד, אך התירוצים האלו אינם מתקבלים על דעתי. אם חוזרים לנושא בו פתחנו – שינוי התודעה האנושית, אני חושב שבשירי הערש המפחידים ניתן לזהות ניסיון לבגר את הילד הקטן והתמים, ולהחדיר לו את תודעת המציאות, שהיא לעיתים קשה.
הפעוט הרך, שעוד לא ראה הרבה בחייו, עשוי לחשוב שהעולם הוא סוג של גן עדן. ההורה מנסה להחדיר בו את התודעה שצריך להיזהר – שישנם דברים מסוכנים שם בחוץ. אם נשתמש בדימוי העריסה המתנדנדת על ראש העץ – ההורה מבקש להנחית את התינוק לקרקע המציאות, מפני שתמימות יתר היא דבר מסוכן. כמי שגדל בתקופת האינתיפאדות אני יכול להעיד עד כמה היה חשוב לאבי לנסות ולהסביר לילדיו המתבגרים בירושלים את הסכנה שביציאה למקומות הומי אדם, ועד כמה רחוקים היו הדברים מאיתנו שרק שאפנו לממש את חירותנו הצעירה.
בימינו, כך נראה – שירי הערש כבר לא כל-כך נכתבים, או לפחות – אינם זוכים לפרסום ניכר. הורים רבים משמיעים לילדיהם את אותם השירים הישנים באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, אם בכלל, והחיבור האנושי החם – נשחק. לפעמים האנושות מגיעה לרוויה מנושא מסוים. ייתכן ובעולם שירי הערש נדרש מהפך. אולי במקום להטמיע פחדים, עלינו דווקא להטמיע חוזקות – ולהעצימן. ללכת על דרך החיוב ולא על דרך השלילה. לא לנסות לגרום לילד רק להישמר ולהיזהר, אלא גם לשדר לו שהמציאות אינה רק כאוס מסוכן, והיא גם עניין שניתן לא פעם – להשתלט עליו. שהדברים בידינו, ובאופן פרטי לגביו, שהפוטנציאל והכוח מצויים בקרבו ושביכולתו לשנות ולתקן.
במוצאי שבת הקרובים, כ"ה סיוון, 5.6.21, 21:30, נערוך במרכז האמנים של תקוע את המופע "שרים ערש" – בעקבות הצלילים הקסומים המלווים את הלילה, השלישי בסדרה "תקוע לייב". המופע ישלב בין מוזיקה לאיור, כאשר מיטב המאיירים יתנו צורה וצבע לצלילים המנוגנים על־ידי מיטב המוזיקאים, באותו הזמן. במופע ישולבו שירים מהמזרח ומהמערב, בעברית ובשפות שונות. שירים שהאמנים זוכרים כילדים, והשירים שהם מנגנים לילדים שלהם.
אתם מוזמנים להגיע למופע עצמו או לצפות לייב באתר מקור ראשון, או בדפי הפייסבוק של מקור ראשון, תקוע, מרכז האמנים תקוע ואגודת הפולק התקועית.
