ממעשה ההונאה של "ימינה" התברר כי נביא השקר של הציונות הדתית הוא בעצם המשיח של השמאל. את השבר שחוו מצביעי המפלגה הגדיר בתוכניתו יותם זמרי, אחד מאותם מצביעים מרומים, כ"התנתקות שנייה". הגדרה זו הייתה כמו מכת ברק מטלטלת שהובילה להכרה במציאות העצובה שבה לא רק שהשמאל לא שכח דבר, הימין גם לא למד דבר. ניתן לומר בצער שמאז הכרזתו של אריאל שרון ב־2004 על תוכנית ההתנתקות ועד היום, לא הפנים המחנה הלאומי את כללי המשחק בקרב על התודעה.
ב־16 השנים שחלפו מאז השירה האדירה של "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", לא ביצע הימין את החריש העמוק הנדרש בכדי לשנות את המגמות ההרסניות שמגיעות משמאל ומאיימות להחריב את המפעל הציוני. לנוכח הריק התעמולתי של הימין נראית שירה זו כצפצוף הזרזיר. הדרך להגשמת החזון הציוני היא ארוכה, מתמשכת ואין סופית. לעומת זאת הנהייה אחר נפתלי בנט, שהחלה בקרב המתנחלים לפני למעלה מעשור, היא סימפטום לבעיה של חיפוש הדרך הקצרה. ההיתלות בדמות קיקיונית שכזו ממחישה עד כמה הדבר מחטיא את המטרה.
כאשר נטען שהימין לא למד דבר, ניתן להיזכר במפח הנפש שגרם אריק שרון למתנחלים בהתנתקות, שהשתדלו עבורו אצל בנימין נתניהו לאחר שנבחר לראשונה לראשות הממשלה ב־96'. אכזבה דומה נוצרה בהתנחלויות מהתנהלותו של נפתלי בנט, המגלם באישיותו את התכונות של אריאל שרון ואהוד ברק. אבל המחדל העיקרי של הימין בכלל והציונות הדתית בפרט הוא כאמור בחוסר ההפנמה על כוחה של התרבות.
על כוח זה עמד הסופר האוסטרי־יהודי סטפן צוויג בספרו האחרון, "העולם של אתמול", כשתיאר את ביקורו בעיר האורות: "תרתי בחושי, בלבי, אחר פאריס… על כל רחובותיה… השתכנעתי כאן… איזה כוח־הנצחה גדול מעניקה לעם ספרות גדולה ויוצרת אמת. שכן כל מה שראו עיני בפאריס כבר היה מוכר לי בזכות האמנות המתארת של המשוררים". צוויג ביטא את כוח התרבות לתווך את המציאות כאשר כתב בהתרגשות: "הידיעה המוקדמת רק נתמלאה חיים תוך כדי פגישה, וההסתכלות הפיזית הייתה למעשה הכרה־מחדש".
המחדל הזה, של חוסר היכולת לפתח ולקדם "ספרות גדולה ויוצרת אמת", הוא זה שהוביל לריק התודעתי של הציונות בחברה הישראלית. מהליכוד כבר אין ציפיות לביצוע שינוי במה שמתחולל בתעשיית התרבות והאמנות הישראלית. היו ניסיונות בעבר מצד אינטלקטואלים לאומיים להקמת מוסדות תרבות ציוניים, אולם הם נדחו על ידי הליכוד. הדחייה נבעה מתפיסה של פוליטיקאים קצרי רואי ועניי מעש אשר לא מצאו כל רווח פוליטי בהשקעה לדורות. גישה פוליטית צרה זו מאפיינת את נסיכי הליכוד, שמאז שאזלו אדי הדלק של זכות אבותיהם הפכו את עורם ומצאו מזור לתסכוליהם האישיים בהמטרת אש וגופרית על נתניהו.
הגישה של הליכוד כלפי התרבות סותרת את תפיסתו של ז'בוטינסקי לכוח התרבות להנחיל לעם את ארצו, ומנוגדת להבנתו את השפעה הטמונה בספרות, וזאת כפי שכתב על "אוהל הדוד תום", ש"השפיע על האווירה הציבורית שעמדה ברקע למלחמת האזרחים בארצות הברית ולשחרור העבדים".
מהציונות הדתית היה מקום לצפות ליותר. הסיבה הראשונה היא העובדה שהיא שואבת את עוצמתה ורוחה מספר הספרים. השנייה היא שכל מפעל ההתנחלות המפואר הוא אימוץ השיטות של תנועת ההתיישבות. אולם בעוד שאת החלוציות והקמת היישובים שכללה הציונות הדתית, הרי שאת התרבות שליוותה את מפעל ההתיישבות העובדת היא לא השכילה לאמץ. אפשר להשוות את הצלחת ספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל" אשר יצא בעשרות מהדורות ותורגם לשפות זרות, אל מול התפוצה הדלה שהייתה מנת חלקו של הספר החשוב "שטחים תמורת חלום" שכתב חגי סגל.
התוצאה היא הצלחה של מסע הדמוניזציה נגד ההתנחלויות ביהודה ושומרון. מסע זה, שנוהל גם נגד התנועה הקיבוצית בימיה הגדולים בתקופת טרום המדינה, נהדף באמצעות התעמולה האפקטיבית שליוותה את המעשה הציוני.
המציאות של שנאת המתנחלים יצרה אצל חלקם רצון שתנועת ההתיישבות העובדת של יפי הבלורית והתואר תאמץ אותם לחיקה. התשוקה להכרה היא זו שמדריכה חלק מהציונות הדתית להצטרף למקהלת השנאה נגד בנימין נתניהו. אחת הטרגדיות שהתרחשו מהוואקום התרבותי־תעמולתי היא שאפילו אלו מבין המתנחלים אשר ניסו בעבר לייסד תרבות לאומית ברוח הציונות הדתית הושפעו מהמסע הממושך נגד נתניהו. הללו נסחפו בתעמולת השנאה נגד ראש הממשלה, שנובעת מהתרבות השלטת במדינה, והצטרפו למקהלה.
ההיסטוריון פרופ' שמואל אטינגר, שהיה קומוניסט ואנטי ציוני מובהק בשנות ה־40, אמר כי "אין קומוניסט יכול להתעלם מן 'השירות העצום' שהעניקו הוצאות הספרים של השומר הצעיר – 'ספרית פועלים' – ושל הקיבוץ המאוחד לנוער המחפש דרכו ולמעמד הפועלים". תשובת המשקל של הציונות הדתית חייבת להיות ברוח הדברים הללו. רק תהליך ארוך של בניית מערכת תרבותית לאומית, אשר תעניק "שירות עצום" לציבור בישראל "המחפש דרכו", יוכל ליצוק תוכן למילים "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
