בשבע שנות כהונתו, לא התבייש נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין להביע את דעתו כשחשב שזו זקוקה להבעה. והוא חשב ככה פעמים רבות. בנאום השבטים, בהכרזה על בני עמו שבחרו בטרור, ובעוד אינספור הזדמנויות קטנות יותר ומוכרות פחות במהלך השנים העמוסות בהן כיהן כראש ייצוגי למדינת ישראל, ביקש ריבלין להעניק מחוכמתו ומניסיונו ארוך השנים לאזרחיו. אולם כעת, בדמדומי כהונתו, אין מנוס מלהצביע על הדיסוננס הגדול: כשארצו עמדה בפני המשבר הפוליטי הגדול ביותר של הדור האחרון, ריבלין לא עשה דבר.
ריבלין בוודאי לא היה יכול לרוץ לתפקיד בעצמו או להעדיף בגלוי מועמד כזה או אחר, אך הוא לא היה צריך ללכת רחוק כל כך כדי לסייע בפתרון המשבר. די היה בכך שינסה לתווך מאחורי הקלעים, שילחץ היכן שהוא יודע שצריך ללחוץ, שידרוש פשרות ויאיים בקמפיין ציבורי במקרה שאחד הצדדים מתעקש להמשיך לסרב להקים ממשלה ולפתור את המשבר אחת ולתמיד. האם למישהו יש ספק שאם שמעון פרס היה נשיא בשנת 2019, הוא היה עושה כל מאמץ כדי למנוע בחירות חדשות, וכנראה גם מצליח?
המאמצים הללו גם לא היו צריכים בהכרח לבוא בהתערבות במשא ומתן. בתור האדם שמסמל את ריבונותה של המדינה – ייצוגי ככל שיהיה – הנשיא היוצא היה יכול להשתמש בכוח הסמלי הזה כדי לדרוש ועידה חוקתית. במצב בו ישראל יצאה לבחירות אחרי בחירות, כשהפתרון היחיד היה (ונראה שנותר) ממשלה שהמבנה שלה מעוות את רוח החוק גם אם הוא כפוף למילותיו, ריבלין היה יכול ללחוץ – ברמה הציבורית וברמה הפוליטית – לכנס ועידה חוקתית שתבחן את שיטת הבחירות במדינת ישראל. האם היה מצליח? כלל לא בטוח, אך איך ייתכן שהוא אפילו לא ניסה?
ריבלין, ששם לעצמו למטרה לחנך את המדינה היה אמור למצוא במצב הפוליטי הקשה, שנולד מאינטרסים אישיים וציניות עד אין קץ, את ייעודו האולטימטיבי: הזדמנות להפסיק את מעגל החרמות ואת המערכות האישיות וההרסניות, ולהשיב הרמוניה לישראל. אך הצעד המשמעותי ביותר שביצע הנשיא בתקופה הזו, מעבר לכמה נאומים זועפים מעט שדיברו במילים גנריות על הצורך באחדות, היה להיעדר מהתמונה המסורתית של הכנסת ה־24. האם זה באמת גבול היכולת שלו המוסד?
לא, פתרון משברים פוליטיים לא נכלל ברשימת התפקידים הרשמיים של הנשיא. כפי שנוהגים לציין המתנגדים לקיום המוסד, הרשימה הזו כה קצרה שהיא בקושי שווה התייחסות. אך בשנים מאז קום המדינה ראינו כיצד הנשיאים התאימו את התפקיד לאישיותם ולצורך הלאומי. בנאומיו למען אחדות ונגד פילוג, בציוצים שנשלחו מטעמו, אפילו בקמפיין שלו נגד בריונות בבתי הספר, הוכיח ריבלין שגם הוא פועל כך. לכן, קשה להבין איך מערכת בחירות הלכה ומערכת בחירות באה, והנשיא לעולם עמד.
המחשבות הללו מחזקות מסקנה מהבחירות הטריות: טוב שיצחק הרצוג נבחר כמחליפו של ריבלין, בדיוק בגלל הסיבות שמנו המוני הישראלים שהתנגדו למועמדותו. הרצוג הוא פוליטיקאי בכל רמ"ח איבריו. הוא מכיר היטב את הנפשות הפועלות בכנסת כיום ואף כיהן בכנסת יחד עם רובן. מועמדותה של מרים פרץ קרצה למבקשים לראות עוד דמות חמה ומאחדת בתפקיד, אך שבע שנים של ריבלין יעידו שהחום שמשודר מבית הנשיא אפילו לא מגיע עד קצה הרחוב.
