יש סיבות טובות רבות להתנגדות לממשלת בנט־לפיד. יש אינטרסים רבים שיסבלו ממנה ויש אידאולוגיות וערכים שקידומם ייפגע בממשלה כזו. ומעל הכול, כמובן, קיים העניין הידוע של כן או לא ביבי. כל אלה מספיקים לתסיסת שיח פוליטי ער, מחלוקות נוקבות וסערת רגשות. אבל בכל אלה גם יחד אין כדי להסביר את מה שאנו עדים לו בימים האחרונים. כל גבולות הטעם הטוב, ההגינות ודרך הארץ נחצו; חברי כנסת ואנשים מהשורה איבדו כל רסן, והשורשים בג"ד ושק"ר על הטיותיהם השתלטו על השיח הציבורי. נראה שרבים חשים שהשמיים עומדים ליפול, שהארץ מתנודדת, שהעולם עומד בפני חורבן; והם מגיבים בפחד, בחרדה ובאימה.
ייתכן שאנו בעיצומו של שינוי טקטוני ביסודות המבנה הפוליטי שהתרגלנו לו כבר שנות דור. ייתכן שהפרדיגמה של הפוליטיקה הישראלית עומדת בפני שינוי מהפכני, ורבים חשים חרדה עקב חוסר ההתמצאות במפה הפוליטית שהכירו.
קווי המתאר הבסיסיים של הפוליטיקה הישראלית בדור האחרון עוצבו בשנות התשעים, בעקבות תהליך אוסלו ורצח רבין. הם אומנם פריים של תהליכים קודמים, אבל באותה עת גובש ונוצק המבנה הבסיסי של הפוליטיקה הישראלית הנוכחית, שהמאפיין המרכזי שלו הוא הלעומתיות. השכבה הגלויה של הלעומתיות הזו הייתה הציר של ימין מול שמאל מדיני, נושא שלמות הארץ ורעיון שתי המדינות. אבל הציר הזה היה רק קצה הקרחון שהסתיר שכבות עומק נוספות וצירי מחלוקת שורשיים יותר שבאו לידי ביטוי באמצעותו: דתיים מול חילונים; "יהודים" מול "ישראלים"; מזרחים מול אשכנזים; ישראל הראשונה מול ישראל השנייה; ואפילו יהודים מול ערבים.
הלעומתיות הזו, שהייתה מוצדקת בזמנה ובזכותה הצליח נתניהו לעצור את תהליך אוסלו, המשיכה ללוות אותנו מאז. נתניהו עצמו נבנה ממנה, וכך גם פוליטיקאים אחרים. הציבור הרחב משני עברי המתרס התרגל אליה, והיא הפכה מבחינתו לשם נרדף למושג פוליטיקה. כולנו גיבשנו באמצעותה זהות פוליטית, ניסחנו לעצמנו עמדות וסיסמאות, והגדרנו את מקומנו על המפה. זה המקום שכולנו מקובעים בו עד עצם היום הזה.
אבל מאז שגובשה המפה הזו מים רבים זרמו בירדן, ועוקצם של רוב הניגודים קהה. רוב הציבור וחלק ניכר ממנהיגי השמאל הבינו שהשמאל המדיני טעה; החלוקה המובהקת של דתיים מול חילונים הולכת ומיטשטשת; מתרבים חובשי כיפות שקופות מצד אחד ודתל"שים מהצד השני, והולך ונוצר רצף של דתיות מסורתית. רבים מ"הישראלים" מודעים להתרוקנות זהותם היהודית ומחפשים דרך למצוא לה משמעות חדשה וחיונית. דור חדש קם ליהדות המזרחית והוא חש פחות את העוולות של שנות החמישים; הוא נכון לסלוח עליהן ומשתלב בחברה בטבעיות. אפילו המגזר הערבי, שתהליך אוסלו ליבה והקצין אצלו את הזהות הלאומית הפלסטינית, מתחיל לגלות ניצני נכונות להשלים עם המציאות ורצון להשתלב בחברה הישראלית, כפי שאולי מתבטא בתופעה של רע"ם ובניגוד לרושם שיצרו הפרעות האחרונות.
התהליכים האלה, שהמעיטו את חריפות הניגודים, הפכו את הפוליטיקה הלעומתית ליעילה פחות. האנרגיות שפרנסו אותה הלכו ואזלו. במקומן נוצרה שאיפה ליחד מחודש, למפגש, לשיתוף פעולה, להשלמה הדדית ולהפסקת הקוטביות. חוסר היכולת של אחד מן הצדדים להכריע את רעהו, שבא לידי ביטוי במשבר הפוליטי המתמשך, הגביר את המודעות לחוסר התוחלת שבלעומתיות. את הניסיון הראשון ליצור פוליטיקה של שיתוף פעולה עשה בני גנץ בנכונות שלו להצטרף לנתניהו. זה היה ניסיון נפל, והוא נכשל; גם נתניהו לא מכיר פוליטיקה אחרת.
מי שמקובע בפוליטיקה הלעומתית לא יכול לראות בשאיפות להרגעת העימות הפנימי אלא תמימות ואשליה מסוכנות. הוא חשדן לגבי מניעיהן ובטוח שהיריב שכמעט הוכרע מטמין לו מלכודת. הוא הולך שבי אחר הדמוניזציה שיצר כלפי הצד השני, שהתחייבה מן הקוטביות. לכן השאיפה לשיתוף פעולה מעוררת תגובה של פחד וחרדה. אי אפשר לדחות בקש את התגובה הזו; ניסיון רב שנים עומד מאחוריה, וגם בהווה יש מספיק סימנים במציאות שיכולים לבסס אותה. לכן המאבק כרגע רגשי ועוצמתי כל כך. מול המגששים את דרכם להשלמה, לשיתוף פעולה, למפגש, עומדים כוחות רבים וחזקים שבטוחים שהקמת ממשלת לפיד־בנט היא אסון בקנה מידה היסטורי.
לפיד הודיע לנשיא שעלה בידו להקים ממשלה, אבל לא בטוח שהיא תושבע. גם אם כן, לא בטוח שהיא תאריך ימים. אבל גם אם הניסיון הזה ייכשל, עידן הלעומתיות מוצה. השאיפה למציאת מכנה משותף חדש, במישור גבוה יותר מזה של הניגודים העכשוויים, תצא אל הפועל בשלב זה או אחר.
