ממשלת בנט־לפיד הנרקמת תהיה כנראה חסרת היציבות ביותר בתולדות ישראל. עוד לא ברור אם תצלח אפילו את השבעתה, קל וחומר את השנים הבאות. אבל אם תצלח, ולו לזמן קצר, היא תסיים את תריסר שנות שלטון נתניהו, ובהן יותר משנתיים של חוסר יציבות פוליטית מסוכן שכללו ארבע מערכות בחירות. לכן, גם בשלב הרעוע הזה, ראוי ללמוד כמה תובנות ומסקנות מתהליך הקמתה.
ראשית, חשוב לזכור שהסיבה העיקרית לכך שלא קמה ממשלת ימין אינה קשורה בבנט, בסמוטריץ' או בסער, אלא בבנימין נתניהו. יש לו אחריות כפולה לכך: לא רק שיצר סביבו חוסר אמון ומערכות יחסים רעילות, שמנעו משותפים רבים להצטרף אליו, אלא שגם כשהתברר שזה המצב הוא סירב לוויתור הפשוט והיחיד שהיה מאפשר הקמת ממשלת ימין־מרכז הומוגנית ויציבה: ויתור על האגו והליכה לקיסריה.
מולו ראוי להציב את המנהיגות שהציג יאיר לפיד. הוא תואר בשנים האחרונות כאדם נטול כישורי מנהיגות, ומבחן המנהיגות העיקרי אכן עדיין לפניו. אבל בכל הנוגע ליכולת לוותר על האגו לטובת הדרך והמטרה, לפיד הוכיח גדלות מנהיגותית נדירה.
הליכוד הפך למפלגה הרקובה ביותר במערכת הפוליטית. מתברר שהעובדה שבמשך 73 שנים היו שם רק ארבעה מנהיגים אינה בהכרח חיובית. יתר על כן: התפתחה שם תרבות רעילה של הפצת שנאה ואיומים על כל מי שמעז לסטות מן הדרך. הרשתות החברתיות נתנו בידי התרבות הרעילה הזו כלי נשק מסוכן. כדאי שדמוקרטיה הדואגת לעתידה תמצא את הדרכים להגביל את השימוש בכלי הנשק הזה.
יש להגביל את זמן כהונתם של ראשי ממשלה בעתיד, וכן למנוע הרכבת ממשלה בידי מי שנאשם בעבירות חמורות. מקרה נתניהו הוכיח שגם במשטר פרלמנטרי, מנהיג המכהן זמן רב מדי עלול להתנהג כאילו הוא מכהן במשטר נשיאותי. הסכנה שראש ממשלה עם כתב אישום ינצל את מעמדו וכוחו כדי לנטרל את משפטו עולה בהרבה על הסכנה שעשרות פרקליטים, בדרגות שונות, יחברו להגשת כתב אישום שקרי.
הבטחות בחירות, בעיקר בהקשרים של חבירה קואליציונית, שוות פחות מהנייר שנכתבו עליו. ראוי שמצביעים יבחרו לפי הרקורד המוכח של המועמדים, ולא לפי הבטחותיהם לעתיד. ואם בכלל הבטחות, רצוי שאלה יתמקדו במדיניות ולא בהרכבים קואליציוניים.
התהליכים המתרחשים בציבור הערבי גורליים במיוחד לעתידה של החברה הישראלית. יש כאן מאבק בין תהליכי ישראליזציה מבורכים לתהליכים המבקשים לבודד את המגזר החשוב הזה ולהותיר אותו עוין, כמו בערים המעורבות רק לפני כמה שבועות. מהבחינה הזו, חבירתה של רע"ם לקואליציה ותמיכתה באיש ימין לראשות הממשלה הן הישג מדהים למפעל הציוני וניצחון מובהק למדיניות קיר הברזל. גם ז'בוטינסקי לא חשב שקיר הברזל יהפוך את הערבים לציונים. די שישאפו להשתלב במדינה.
הברית ההיסטורית חוזרת, כמובן בגרסה המתאימה ל־2021. המרכז הממלכתי של החברה החילונית והחלק הממלכתי של הציונות הדתית חברו יחד להקמת הממשלה הזו. ברור שמול הברית הזו יעמדו הרבה כוחות עוינים מימין ומשמאל. ייתכן שהיא לא תצלח לאורך זמן, אבל חשוב מאוד שמנהיגיה יזכרו כל הזמן את נסיבות הקמתה. היא הוקמה כשילוב ידיים של אנשים בעלי עמדות שונות לחלוטין, לשם יצירת הטוב המשותף – אומנם בעניין פרסונלי – עבור החברה הישראלית. אם יזכרו את העיקרון הזה גם בהמשך, כשהסוגיות תהיינה מהותיות ולא אישיות, יתכן שהרגע הזה ייזכר כשינוי עמוק בתולדות החברה הישראלית.
ואחרון חביב: יש לקח חשוב להפיק גם מן הבחירות לנשיאות. יש משהו פגום בכך שזהות הנשיא, שכל מעמדו נובע מאמונם של אזרחי ישראל, נקבעת בידי 120 פוליטיקאים ששיקוליהם לא בהכרח עניניים. ליצחק הרצוג יש זכויות ומעלות, אבל ברור שהבחירה העממית הייתה אחרת. מכאן ואילך צריך לקבוע תקופת צינון בין מילוי תפקיד פוליטי לבחירה כנשיא, כדי שאדם לא ידלג מתפקיד שבו הפיץ שנאה ומדון (לאו דווקא הרצוג) היישר לתפקיד שנועד לייצג סמל מאחד. מלבד זאת, צריך לקבוע שהנשיא ייבחר בידי הציבור ולא בידי חברי הכנסת.
