כשרוצים לדעת מה קורה בניו־יורק, הולכים לטיימס סקוור. מה חדש בפריז? שימו פעמיכם למגדל אייפל, בתחתיתו תמיד תמצאו צרפתי אחד או שניים שישמחו לומר כמה מילים על המצב. ואם רוצים לחוש את פעימות הלב של ארץ המסתננים בדרום תל־אביב? נכון, אנחנו בגינת לוינסקי. ובדיוק כמו בטיימס סקוור ובמגדל אייפל, גם כאן יש הרבה תיירים ודוברים מקצועיים מטעם עצמם שישמחו לשטוח בפניכם את משנתם הלוהבת על המצב. ובדיוק כמו בכל רחבי העולם, גם כאן האמת תימצא דווקא באמצעות כיתות רגליים ברחובות הקטנים והצרים שמסביב – במסעדה הסודנית הריקה למחצה, בשיחה עם גבר ואישה שקונים סים לטלפון באחת מעשרות חנויות התקשורת הסלולרית ברחוב נווה־שאנן.
אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז קצת על מה שהתרחש השבוע בגינת לוינסקי, שהפכה לסמל המאבק בהחזרת מסתנני אפריקה לביתם. השעה היא שעת צהריים מוקדמת, והגינה מלאה. שני ילדים צחקניים מתנדנדים על הנדנדות, אך חוץ מזה מדובר בעולם של מבוגרים, גברים כמעט כולם, ולא נעים במיוחד. ריח חריף של שתן מלווה אותך כמעט בכל פינה, הבטלה ניכרת על פניהם של היושבים או הנוסעים ברחבי הגינה באופניים חשמליים (טרנד חזק כאן, מתברר), ולפחות שלושה שיכורים השרועים על האדמה במקרה הרע, או על ספסל במקרה המשופר. טדי, אריתראי בן 28 שנמצא בארץ כבר שמונה שנים, מביט בי מתבונן בשיכור התורן, ונכנס מיד לעמדת ההסברה: "תראה אחי, לאנשים אין עבודה. בגלל החג. אז יש אנשים טיפשים ששותים, אנחנו לא ככה כולם". כשאני מחייך לעברו ואומר שלא חשבתי שכולם פה ככה, הוא מחייך ואומר בחזרה בעברית נטולת מבטא כמעט: "תכלס זה אתם אשמים, הוא אכל יותר מדי מצות".
רחוב נווה־שאנן מתחיל בשווארמה "ראש העיר" ונגמר ממש סמוך לשווארמה "דוד המלך" שנמצאת מול התחנה המרכזית החדשה. האנשים כאן אוהבים מנהיגים, בעיקר אם הם באים בתוספת מנת בשר הגונה, ולא פלא – מנהיגות היא בדיוק מה שחסר כאן. משעתיים של ביקור במוקד מסתנני דרום תל־אביב עולה בעיקר תחושה של בלבול. גם "מה מדינת ישראל רוצה" בעצם, וגם בלבול פנימי. הרוב המוחלט כאן הם אריתראים, מדינה שישראל מקיימת איתה יחסים דיפלומטיים. לכאורה, אין שום בעיה שיחזרו למדינתם. אלא שמבחינתם זהו אסון, ועל כך יש הסכמה ביניהם. הרבה גורמים עושים הרבה כדי שהם יאמינו שחזרה למולדתם משמעותה למעשה גזר דין מוות.
את סאם בן ה־19 אני פוגש ליד חנות דגים ריחנית במיוחד במרכז רחוב נווה־שאנן. "אני פה מגיל 12", הוא מספר, "כל המשפחה שלי נשארה באריתריאה. בטח שאני מתגעגע אליהם, אבל אני יודע שאם אחזור לשם במקרה הטוב אכנס לכלא, במקרה הגרוע יותר יהרגו אותי". אני שואל את סאם מה יקרה אם יבואו ויגידו לו שמחר יגיע לנתב"ג ושגרמניה מוכנה לקבל אותו כפליט. "אין לי שום בעיה", הוא משיב מיד, "גרמניה, קנדה, ישראל – מבחינתי הן אותו הדבר. הבעיה שכאן לא באמת סגורים מה רוצים לעשות איתי". אלא שאז מתקרב אלינו בחור גבוה ורזה. הוא מסרב לומר את שמו, אבל חשוב לו להתערב בשיחה. "אני ממש לא מסכים, אנשים הקימו פה משפחות, וישראל היא הבית שלי. מה פתאום גרמניה?"
אני שואל אותו – המיועד להשבה לארצו, כמו כל הרווקים שהבריחו את גבול סיני – אם הוא יכול להבין את החשש של ישראלים רבים מהצפת המדינה היהודית היחידה בעולם במהגרים זרים מאפריקה או מכל מקום אחר בעולם. "בטח שאני יכול להבין. אבל הפחד הזה לא צודק", הוא משיב. "הרי גם ככה כל המתוכננים לגירוש הם אלה שעברו את הגבול בסיני. כבר שנים יש שם גדר והזרים שמגיעים לפה עושים את זה במטוס ועם חותמת של המדינה, אז ממה הפחד?"
אבל הפחד נמצא כאן, והוא עומד באוויר. רונית – שם בדוי; היא מבקשת שלא ננקוב בשמה האמיתי – עובדת באחת המכולות הקטנות באזור, וגם חיה כאן כבר שנים. קשה לה להיות נחרצת מאוד לגבי הסוגיה, כי היא מתפרנסת לא רע מהמסתננים, וחשה גם צורך לציין שהאריתראים "עדיפים בהרבה על הערבים שהיו כאן בהמוניהם לפניהם". ובכל זאת היא חוששת. "אין שום דרך להסביר למישהו שגר בצפון תל־אביב או בקיבוץ או – איפה אמרת שאתה גר? – בפתח־תקווה, את מה שקורה כאן. זו באמת מדינה אחרת. מדינה שמי שמחליט עליה הוכיח השבוע שלא באמת אכפת לו ממה שקורה בה אלא ממה שקורה בטוקבקים על הדף שלו בפייסבוק. אני לא ממש מאוכזבת, כי מראש לא האמנתי שמבצע ההחזרה שתוכנן יפתור באמת את העסק. מדובר בטיפה בים, בעיקר כי הוא לא עוסק בבעיה העיקרית לטעמי שהיא המשפחות עם הילדים. בהם לא נוגעים, והם פצצת הזמן האמיתית. עזוב אותך מכל מה שאומרים ארגונים כאלה ואחרים, אני עובדת וחיה פה – יש כאן לפחות ארבעה ילדים לכל משפחה. מה יקרה כאן לדעתך בעוד ארבעים שנה?"
בדרך בחזרה לרכב שייקח אותי למדינת ישראל, מרחק כמה רמזורים מכאן, אני רואה שני ילדים קטנים, אולי בני חמש, ליד חנות מיצים. הם אוחזים בשולי חולצתו של אביהם, ובעברית מושלמת מצייצים לעברו – "אבא, אני רוצה מיץ". עם התמונה הזאת, כמו תמונת המסתנן השיכור בגינת לוינסקי וכמו תמונתה של רונית החוששת מהמכולת, צריך להתמודד בימים אלה ראש הממשלה. לא פלא שהוא היה חולה השבוע.
