כשהסקרים במערכת הבחירות הציבו את מפלגת ימינה במרכז המפה הפוליטית ולא שייכו אותה לאף גוש, כולם סברו שזהו מיצוב טקטי בלבד. תומכי בנט טענו שהוא מסרב לתמוך בנתניהו כדי "לא להיות בכיס שלו", אבל הכול נעשה בקריצה – טקטיקה שנועדה להביא מצביעים מהמרכז הפוליטי, ולסחוט כמה שיותר הישגים לימין במשא ומתן מול נתניהו. המטרה היא לוודא שממשלת נתניהו תהיה ימנית באמת, ובנט הוא האיש המתאים לכך.
הגילוי המאוחר שבנט באמת התכוון שכל ממשלה היא לגיטימית מבחינתו, ושהוא לא בכיס של אף אחד גם בזמן אמת, לא היה צריך להפתיע. הכתובת הייתה על הקיר, אבל הקונספציה הייתה שגויה. אנשים חשבו שהמיצוב הוא רק תרגיל, ולא הבינו שהטקטיקה היא למעשה אסטרטגיה חדשה. הרי ריצה אל חיבוקו החם של השמאל תהיה התאבדות פוליטית, ואף פוליטיקאי ימני חכם לא עושה את זה. אלא שבנט רצה להיות ראש ממשלה, ובשנה האחרונה הוא הבין שהבייס הימני־אידיאולוגי־דתי שלו לא יביא אותו לשם. בנט לא התאבד פוליטית, הוא פשוט ויתר על הבייס לטובת אלקטורט חדש: המרכז הפוליטי.
בראשית חייו הפוליטיים העדיפות הראשונה של נפתלי בנט הייתה להגיע לראשות הממשלה דרך הליכוד. מפלגת השלטון המבוססת והמוכרת היא דרך המלך של איש ימין לראשות הממשלה. אלא שדרכו לשם נחסמה בידי נתניהו, ובנט חיפש דרך עוקפת. הניסיונות עברו דרך מפלגות הישראלים, הבית היהודי, הימין החדש וימינה, שכולן הואשמו במהלך השנים כניסיון להקים את "הליכוד ב'", ולא בכדי. אלא שאז הבין בנט שלמסלול העוקף מימין לליכוד יש תקרת זכוכית. בסופו של דבר האלקטורט שם מוגבל ונוטה ברגע האמת לזלוג למפלגה המגזרית של הציונות הדתית או לליכוד. בנט לא הצליח לשחזר את הישג 12 המנדטים של הבית היהודי ב־2013, ונותר מאז על מספר חד־ספרתי של מנדטים, שלעולם לא יצליח להביא אותו אל משרד ראש הממשלה.
אחרי עשור בפוליטיקה התייאש בנט מהימין האידיאולוגי־מגזרי, אבל הליכוד נותר חסום בפניו. כדי לעמוד בראשות הממשלה מטעם הליכוד נדרש בנט, קודם כול, להסיר מדרכו את נתניהו, חסם אישי וגם מנהיגותי. קשה מאוד לערער על מנהיגותו של נתניהו בתוך הליכוד, והאיבה האישית בין השניים חסמה את האפיק הזה. הליכוד הוא גם לא מפלגת אינסטנט שאפשר להשתלט עליה בתהליך בזק. הוא מפלגה של מתפקדים, עם מוסדות מלאי אינטרסים כמו מרכז הליכוד. כדי להגיע לראש צריך לעבור דרך הרבה מאוד חתונות ובר־מצוות של חברי מרכז ליכוד, לייצר כוח בקרב קבוצות רבות ולבנות את עצמך מלמטה למעלה. זה תהליך שדורש אורך רוח, מערכות יחסים וסנטימנט ליכודי־עממי שלבנט פשוט חסר.
נפתלי בנט נכנס לפוליטיקה הישראלית כדי להיות ראש ממשלה. זאת הייתה המטרה מאז ומעולם, ברורה ומוצהרת. אבל עשור של ניסיון פוליטי הוביל אותו למסקנה הבלתי נמנעת שהדרך שלו לראשות הממשלה עוברת רק במרכז הפוליטי. האלקטורט מימין לליכוד לא מספיק, והליכוד חסום. נותר רק המרכז. את כל הצעדים שעשה בנט בשנה האחרונה אפשר להבין מהמסקנה הזאת. בנט מיצב את עצמו במרכז המפה: מצד אחד דיבר אידיאולוגיה ימנית, ומצד שני ביקר ללא הרף את שלטון נתניהו וקרא להחליפו. הראשון משך אליו את הימין האידיאולוגי, השני משך אליו את שחקני רק־לא־ביבי. גם את מפלגתו בנה באותו האופן: ימין אבל כזה שמדבר למרכז – חברתי, ערכי, חילוני־דתי, מתובל בכמה אנשי שמאל (זוכרים את הכוונה להכניס לרשימה את שמואל אבואב?).
במרכז הבמה הציב בנט סוגיות קונצנזוס. שאלות הביטחון ובג"ץ נזנחו לטובת הבריאות והכלכלה. גם כשהיה במשרד הביטחון עסק בעיקר בקורונה, ובאופוזיציה תקף את הממשלה על פגיעה בעסקים. במשך שנה הסתובב בכל רחבי ישראל וצעק ש"לא פרנסה לא מעניין". האקטיביזם השיפוטי, ההתיישבות, המסתננים, הפלסטינים – את כל אלה הניח בנט, במידה רבה, בצד. כשהקים ממשלה שמראש הסכימה להניח בצד את הסוגיות המהותיות שבמחלוקת, זה לא היה צריך להפתיע אותנו, ובכל זאת הפתיע.
בנט החליט, בניתוח קר ומפוכח, שדרכו לראשות הממשלה עוברת במרכז הפוליטי. גם התוצאה המאכזבת של הבחירות, שהותירו אותו עם שבעה מנדטים, לא עצרה אותו. שבוע שעבר הוא השלים את המהלך: ממשלת בנט־לפיד המליכה אותו לראשות הממשלה, וזה כבר לא ממש משנה איזו ממשלה. הצעד הבא יהיה מעין איחוד עם לפיד או סער כדי להקים את הליכוד ב', הפעם על מלא. אחרי שהסיר מהדרך את נתניהו אבל שרף את כל הגשרים בימין האידיאולוגי, וככל הנראה גם בליכוד, המרכז הפוליטי הוא העתיד האפשרי היחיד בשבילו. שלא תופתעו.
