מתי מותר לפרסם מחדש יצירה ישנה בלי שזה ייראה כמו ניסיון ציני להרוויח כסף קל? שאלה זו הפכה למרכזית בעולם הבידור בשנים האחרונות עם פריצת הזרם הבלתי פוסק של רימייקים, ריבוטים ושאר פעלים שמתחילים ב־re וחלים על סרטים, סדרות ומשחקים שהם פשוט גרסה חדשה של אותם סיפורים שכבר צפינו בהם על מסכים גדולים וקטנים. אפילו גרוע יותר מלכתוב ולצלם מחדש יצירה ישנה זה לקחת את אותה יצירה, לשפר אותה בכל מיני פרטים קטנים ואז למכור אותה מחדש. אבל זה לא המצב, לפחות לא תמיד. לפחות לא במקרה הזה.
לא ברור מה ההגדרה המדויקת של הגבול בין ניסיון ציני להרוויח ובין מיזם בעל ערך אמיתי, אבל נראה שמי שיחקור מספיק את Mass Effect: Legendary Edition יוכל ללמוד את התשובה. המשחק שהושק בתחילת החודש הוא חידוש של אותו אחד שיצא לחנויות (פיזית, על דיסק והכול) אי אז בשנת 2007 וכבש את המחשבים והקונסולות של גיימרים בכל מקום שהם. ואחרי עשר שעות איתו, כבר אפשר לקבוע שהוא עדיין קסום.
המשחק – שהיה אחראי לזינוק בפופולריות של משחקי אקשן־תפקידים שהשפעותיו מורגשות עד ימינו אנו – מספר סיפור אופרת חלל/מדע בדיוני קלאסי: השחקן נכנס לנעליו של קומנדר שפרד, חייל/סוכן מיוחד של כדור הארץ בשנת 2183, בתקופה שבה התגלה הסוד לניווט בין כוכבים ואיתו נחשפו עשרות זנים של חייזרים שמתגוררים במאות כוכבים בגלקסיה שלנו, עם פוליטיקה בין־כוכבית, דרמות, קונספירציות, וכמובן: איום קיומי על הגלקסיה כולה. לשפרד יש ספינת חלל משוכללת משלו, והוא מהר מאוד אוסף סביבו חבורה אקלקטית של בני אדם וחייזרים – כל אחת ואחד בעל אישיות מגוונת ועם מניעים גלויים ונסתרים שיסייעו לו במשימה להציל את העולמות. קלאסי.
התייחסנו לשפרד בלשון זכר אך כמיטב מסורת משחקי התפקידים, הדמות הראשית יכולה להיות גם אישה. Bioware, החברה שאחראית ליצירה הזו כמו גם ליהלומים נוספים בכתר הגיימינג, נותנת לשחקן חופש משמעותי ביצירה ובפיתוח של הדמות שלו, כך שתתאים לו בדיוק: שם, מגדר, רקע, כוחות, העדפות קולינריות. הדמות שלי, גמליאל שפרד, הוא גיבור מלחמה סחי שגדל באיזה קיבוץ חלל נידח. אבל בפעם הבאה אולי אבחר לשחק פושעת לשעבר עם בעיות כעסים.
ואם כבר בעיות כעסים, ישנה גם מערכת הטוב-רע המוכרת, שמעניקה לשחקן נקודות לצד כזה או אחר על בסיס החלטות שהוא מקבל במהלך המשחק. סייעת לחייזר כמעט נכחד להציל את עצמו למרות ההשלכות האולי הרסניות? קח מדבקת סמיילי. לקחת שוחד מפוליטיקאי שמואשם בהפרת אמונים כדי לשקר לחוקרת שמנסה לעצור אותו? קח מדבקת סמיילי סגול עם קרניים. ככל שהדמות משתנה וההחלטות שלכם משתנות, כך משתנים גם המשחק והסיפור עצמו.
תשאלו, אבל איך פוליטיקאי מושחת קשור להצלת הגלקסיה? דבר ראשון זה לא הזמן לשאלות, אבל אם כבר, זה עוד צד בכיף של המשחק: כן, הסיפור הראשי של ME:LE עוסק בהבסתו של סוכן מיוחד שסטה מן הדרך ושואף להרוג את כולם, אבל על הדרך השחקן מקבל עשרות משימות, קטנות וגדולות, חובה ורשות, שלוקחות אותו לכל קצוות הגלקסיה. כל פעם שנוחתים בכוכב לכת חדש, זה קצת כמו פרק של מסע בין כוכבים. האם הכוכב הזה מושלג, מיוער, חולי או סתם סטנדרטי כזה? אילו חייזרים נפגוש כאן הפעם? האם הם יהיו ידידותיים או ינסו לרצוח אותנו ברגע שנדרוך מחוץ לסיפון? כן, יש כוכבים דומים ויש משימות דומות, אבל הגיוון מספיק גדול וחוויית המשחק מספיק טובה כדי שנרגיש שהם טריים פעם אחר פעם.
ובכל זאת, הביקורת הזו הייתה יכולה להיכתב ב־2007, אז מה חדש עכשיו? האמת היא שלא המון. בבסיסו, ME:LE נותר זהה למשחק שקופסתו קרצה לכותב שורות אלו מעל מדפי "באג" אי אז. השינויים שכן בוצעו קשורים בעיקר לקוסמטיקה: המשחק נראה הרבה יותר טוב, והדמויות בכלל קיבלו שדרוג ויזואלי. פעם, כשהגיע הזמן לעצב את הפנים של שפרד, היה סיכוי של 50:50 שהזמן המוגזם שהשקענו בעצמות הלחיים שלו אכן יתורגם לדמות כשהמשחק עצמו מתחיל. לא עוד. נוסף על כך, יש גם שדרוגים קטנים אך משמעותיים במערכת הנשקים, בנהיגה (יש לכם טנק קטן וחמוד), ובמכניקות אחרות. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל בהתחשב בדרך הוויזואלית שמשחקים עשו ב־14 שנים האחרונות, אפילו הקוסמטיקה משנה המון.
אם יש חיסרון פוטנציאלי אחד, הרי זה שאי אפשר לרכוש רק את המשחק הראשון. ME:LE כולל בתוכו גם את שני המשחקים הבאים בטרילוגיה (שעברו גם הם שינויים, אך קטנטנים יותר), והמחיר בהתאם. אבל Mass Effect 2 הוא יצירת האמנות של הסדרה, ו־3, למרות החסרונות שלו, עדיין שווה לפחות סבב משחק אחד. לכן אין באמת מה להתלונן יותר מדי. ובכל מקרה, אחרי גיחה אחת לגלקסיה הצבעונית הזו, נראה שאין שחקן שלא יהיה צמא לעוד אחת. ואז עוד אחת.
