בחירתו של יצחק הרצוג לנשיא ה־11 של מדינת ישראל לא הייתה מפתיעה. כל מי שהסתובב במסדרונות הכנסת בימים האחרונים הבין להיכן נושבת הרוח. אף על פי כן, הרוב העצום שזכה בו, הרוב הגדול ביותר שנשיא ישראל נבחר בו מאז ומעולם, טעון הסבר.
שתי תיאוריות מרכזיות מסבירות את ניצחונו הסוחף של הרצוג על מרים פרץ ברוב כמעט סובייטי של 87 תומכים מול 26 בלבד לפרץ. הראשונה היא תיאוריית התפקיד. יצחק הרצוג הוא יו"ר הסוכנות היהודית, תפקיד נחשק ועתיר השפעה. בחירתו יוצרת שרשרת של פינויי תפקידים בכירים ותזוזות נחשקות: שר בכיר ימונה ליו"ר הסוכנות, שר זוטר ישודרג לתפקיד שר בכיר, סגן שר לענייני כלום ושום דבר ישודרג לשר זוטר וח"כ פשוט ישודרג אולי ליו"ר ועדה – שורה של אנשים ממתינה לרגע שיו"ר הסוכנות ייבחר לנשיא המדינה.
כמובן, לפינוי כל חוליה בשרשרת התפקידים הללו אורבים כמה מועמדים מטעם עצמם, שכולם חשים בעלי עניין בבחירת הרצוג לנשיא, וכך נוצר הסחף לתמיכה בו. מרים פרץ, לעומת זאת, לא הייתה מפנה תפקיד כלשהו לו הייתה נבחרת. איש מהמצביעים בבחירות לנשיאות לא היה מרוויח מאומה באופן אישי מבחירתה. כל מצביעיה עשו זאת "לשם שמיים", וככל הנראה אין בכנסת די מצביעים כאלה.
התיאוריה השנייה היא של מועדון החברים. משכן הכנסת הוא בראש ובראשונה בית נבחרי העם, אך גם מקום עבודה. חברי הכנסת מכירים זה את זה, מתיידדים איש עם רעהו ומפתחים קשרים אישיים. יצחק הרצוג הוא אחד מחברי הכנסת החברותיים ונעימי ההליכות שהסתובבו במסדרונות שם במשך השנים. גם הוא ניהל מאבקים פוליטיים ומצא עצמו בעימותים שונים ומשונים, אך מזגו הנוח הפך אותו לאחד מן הח"כים האהודים ביותר על עמיתיהם. מאז נבחר ליו"ר הסוכנות לא חלף זמן רב, וגם כשעבד הרחק מהכנסת הוא הקפיד לשמור על קשריו שם ולטפח אותם באדיקות.
מרים פרץ, לעומתו, מעולם לא הייתה חברת כנסת. כלת פרס ישראל למפעל חיים אינה זרה לרוב הח"כים, אך ידידות קרובה ואינטימית אין שם. פרץ לא הסתודדה עם חברי הכנסת בירכתי המליאה, לא שתתה איתם קפה בפינת הקפה וגם לא ישבה איתם לשיחה בטלה במזנון. עם מרביתם היא שוחחה לראשונה שיחה אמיתית בשבועות מסע הבחירות. לכן מאחורי הפרגוד נהנה הרצוג מיתרון מובנה של קרבה וחברות אישית עם חברי הגוף הבוחר – הכנסת.
מנגד, בכל הסקרים שנערכו לאחרונה נראה באופן מובהק שבציבור הרחב נהנית פרץ מתועפות אהבה ואהדה, הרבה יותר מאלו שהרצוג זוכה להם. לו הייתה בחירת הנשיא מופקדת בידי העם ולא בידי נבחריו, אין ספק שהדיירת הבאה בבית הנשיא הייתה מרים פרץ ולא יצחק הרצוג.
שיטת בחירת הנשיא הנוכחית, כשהבוחרים הם חברי הכנסת והבחירה נערכת מאחורי פרגוד, הופכת את בית הנשיא לסניף של מועדון החברים האקסקלוסיבי הקרוי כנסת. רק שניים מ־11 הנשיאים שנבחרו עד היום במדינת ישראל לא היו חברי כנסת קודם לכן. האחד הוא חיים ויצמן, שנבחר לנשיא עוד בטרם כינון הכנסת, והאחר הוא אפרים קציר, שנבחר לנשיא בצל הפיגוע שבו נרצח אחיו, המדען הנערץ אהרן קציר, פחות משנה קודם לכן. איש מהשניים, יש לציין, לא התמודד על התפקיד מול מועמד שהיה חבר בכנסת לפני כן.
אם רוצים לשנות את אופיו של בית הנשיא ולהפוך אותו ממעונם של פוליטיקאים מקשישים למקום המבטא את רוחו של עם ישראל, יש לשנות את אופן בחירת הנשיא. ייתכן שנדרש כאן שילוב בין בחירה ציבורית לבחירה בכנסת, ואולי יש דרכים נוספות לשינוי המצב. אך כל עוד הגוף הבוחר ושיטת הבחירה ייוותרו כפי שהם, הבכורה במרוץ תישאר תמיד בידי חברי הכנסת בהווה ובעבר.
