למעלה מחודש חלף מאז האסון במירון בל"ג בעומר, וטרם נפתחה חקירה מערכתית של האירוע האזרחי הקטלני ביותר במדינת ישראל מאז ומעולם. לא ועדת חקירה ממלכתית, לא ועדת בדיקה ממשלתית, אפילו לא ועדת בירור. לכאורה יש הסכמה מקיר לקיר בממשלה ובכנסת על הצורך בוועדה כזו, אך מי שאינם מעוניינים שהאירועים ייבחנו לעומק חברו כדי למנוע את תרגום ההסכמה להקמת ועדה.
לא קשה לזהות מי ישמחו למנוע כל בדיקה מערכתית מעמיקה של הנסיבות שהביאו לאסון הכבד. הראשונים הם כמובן הגופים המנהלים כיום את ציון קבר רשב"י במירון, נאמני ארבעת ההקדשות המחזיקים במקום. הגופים הללו מנהלים כבר שנים מאבק איתנים נגד כל ניסיון לשלול מהם את השליטה במתחם. מאבקם הגיע בעבר עד לבג"ץ ואף נחל הצלחה. כל ועדה שתקום תצטרך לבחון את הקשר בין אופן ניהול המתחם בימי שגרה ובין המחדל שהביא לאסון. מסקנות שיכללו המלצה לשינוי אופן ניהולו של ציון קבר רשב"י עשויות לרוקן מתוכן את ההקדשות ולפגוע קשות במנהליהם, אישים מקושרים היטב במגזר החרדי.
כוחות אחרים שאינם מעוניינים בוועדה רצינית ובעלת שיניים הם הגופים הציבוריים והממשלתיים הנוגעים בנושא. בין השאר – המועצה האזורית וגופי התכנון האחראים על המקום, המשטרה, מכבי האש, המשרד לביטחון הפנים, משרד הפנים והמשרד לשירותי דת. לכל אלה יש תפקיד בניהול האתר בשגרה וכן בארגון ההילולה השנתית בל"ג בעומר. ההחלטות שקיבלו לאורך השנים ייבחנו בקפידה בכל ועדת חקירה, והם מבקשים למנוע זאת.
אולם בראש המבקשים לסכל את החקירה נמצאים הפוליטיקאים, שמעדיפים באופן עקבי להימנע מהקמה של כל ועדה שתסכן אותם במסקנות לא נוחות. החשש של חברי הכנסת והשרים החרדים הוא כפול: הם אינם מעוניינים בחשיפת מעורבותם בעבר בלחץ לקיים את ההילולה ללא הגבלת משתתפים, למרות ההתרעות שנשמעו על הסכנות הכרוכות בכך, ומנגד הם יראים ממסקנות שיגבילו את היקף המשתתפים בהילולה בעתיד. ציבור המצביעים עלול לכעוס.
מארג הלחצים הזה, לצד העובדה שהממשלה והכנסת נתונות בתת־תפקוד, יצר את המצב הבלתי סביר שבעקבות האסון מתנהלת אך ורק חקירה פלילית. איש אינו בודק לפי שעה את המחדלים המערכתיים, וממילא איש איננו פועל לתיקון הליקויים ברמה הזו. ללא מחאה ציבורית איש גם לא יפעל. לכן האסון הבא, במירון או בכל מקום אחר, הוא רק עניין של זמן.
קרן קיימת
החלטת שופטי בג"ץ לדחות את עתירת עמותת אם תרצו נגד תוכנית הכשרת הבכירים של קרן וקסנר אינה מפתיעה. הנוכחים באולם בשעת הדיון הבינו כבר אז שהשופטים אינם ששים לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה, ולשנות נורמות שהשתרשו בשירות המדינה במשך שנים. קרן וקסנר הרי אינה השחקנית היחידה במגרש. כמה וכמה ארגונים נטלו לידיהם בעשורים האחרונים את ההכשרה המתקדמת של בכירי השירות הציבורי בישראל, ופטרו את המדינה מנשיאה במרבית העלויות של ההכשרה המקיפה שהם מעניקים. מלבד קרן וקסנר אפשר למנות את מכון מנדל מייסודה של קרן מנדל, את ארגון מעוז, את מכון אבני ראשה של קרן יד הנדיב הפועל במערכת החינוך, ועוד. המשותף לכולם הוא העברת הנטל הכלכלי של ההכשרה מהמדינה לגופים בעלי עניין, שזוכים בתמורה בהשפעה על דרך ההכשרה ועל תכניה.
הטיעון המשפטי שהוביל לדחיית העתירה מעניין, אבל חשובה יותר השורה התחתונה: התוכניות הללו תימשכנה, ומעכשיו בהכשר רשמי של בג"ץ. לכן, במקום לפעול נגד קיומן הגיעה העת לשנות את האסטרטגיה: יש לפעול ליצירת תוכניות מקבילות בעלות נטייה שמרנית־לאומית. המשימה אינה פשוטה כמובן. הקמה של תוכניות כאלו דורשת ממון רב והשקעה רבה בתכנים, עד להגעה לרמתם של הארגונים הקיימים, אך ללא תחרות בתחום הזירה תופקר לצד אחד בלבד, ומה שהיה הוא שיהיה.
