אחת מהעדויות המובהקות לייחודיותה של מדינת ישראל כחברה חופשית, בין כל שכנותיה במזרח התיכון, היא עיתון "הארץ". שכן אף אחת מ־22 מדינות ערב השכנות לא הייתה סובלנית כלפי עיתון הממשיך לבקר ללא ליאות כל היבט בעשייה של המדינה. סביר להניח שבמקרה כזה היו העורך או הבעלים נשפטים בעוון בגידה. מאמר שפורסם בעיתון הארץ לאחרונה, מרחיב את ההאשמה כלפי ישראל, בטיהור אתני – לא רק של בני אדם אלא דווקא של בעלי חיים.
כותרתו של המאמר המדובר היא – "איך בעצם נראתה ארץ ישראל לפני הקמת מדינת ישראל?". כותרת המשנה טוענת: "הג'מוסים הוכחדו. העטלפים עברו מבצע השמדה, העזים השחורות כמעט חוסלו כליל. סיפורם הנשכח של בעלי החיים שהציונות העלימה מהנוף", וכל זה מסופר בביאנלה בוונציה.
האמת היא שסיפורם של בעלי החיים המוזכרים בכתבה, אינו קשור כלל ליוזמה ציונית של השמדת בעלי חיים. הג'מוסים (תאו המים) אכן נעלמו מהארץ בשנות ה־50 במסגרת המלחמה ביתוש המלריה, שהובילה לייבוש הביצות (מאוחר יותר, הוחזרו הג'מוסים אל העמק). בכל מקרה, מדובר במין שאינו מקומי, שהובא לארץ. הצמצום באוכלוסיית העטלפים קרה כתוצאה מטעות חמורה שהוביל משרד החקלאות בניסיון למנוע נזקים בגידול התמרים על ידי עטלפי פירות. מאז, נחקקו חוקים רבים המגינים על העטלפים וכיום יש בישראל יותר מיני עטלפים מאשר בכל מדינה באירופה. מספרן של העזים השחורות (שהן מין מבוית והן אינן חיות בר כלל), אכן צומצם באופן משמעותי בניסיון למנוע את הנזק שהן מסבות לחורש הים תיכוני. מאוחר יותר, שוקמה אוכלוסיית העז השחורה בארץ, והרעייה של העיזים הפכה להיות כלי משמעותי במניעת התפשטות דליקות בשטחי יער.
כל זה אינו אומר שנוף החי של הארץ לא עבר פגיעה משמעותית. גידול האוכלוסין בארץ, כבכל חלקי העולם, גרם בהכרח להרס ונזק מתמשך לבתי גידול, שהוביל להכחדה של מינים רבים. הזנחה מתמשכת וחוסר תכנון וטיפול בשטחים הפתוחים, גבו את המחיר הכבד בכל הקשור לחיות הבר. אך מעבר לכך שבכתבה ישנה בהסתכלות מעוותות על הקשר בין ציונות להשמדת בעלי חיים, הפרטים הזואולוגיים פשוט אינם נכונים. כאשר מסתכלים בהסתכלות רחבה על מדיניותה של ישראל בנוגע לשמירת טבע ומשווים אותה למתרחש באזור, ניכר שמדינת ישראל בולטת בהישגיה המרשימים.
כמתואר בתנ"ך, נוף החי של הארץ היה עשיר ומגוון. אריות, נמרים, דובים, תנינים ואפילו היפופוטמים חיו במרחבי הארץ. הרומאים הביאו להכחדתם של מספר מינים, כשצדו או לכדו אותם לצורך משחקי ראווה מול גלדיאטורים. הצלבנים חיסלו את האריות, כבר במאה ה־12. התורכים והאנגלים גרמו לכריתת יערות מאסיבית, בעיקר לצרכי קווי הרכבת. הנשק החם שהגיע אלינו במאה ה־19 ובמאה ה־20 הוביל להתפתחות תרבות ציד באזור (ודווקא, אגב, ממש לא של יהודים). הבדואים ירו בברדלסים, נמרים ויענים, והטמפלרים השלימו את חיסולם של היחמורים, האילים והדובים. הצבועים, שסבלו מדימוי גרוע בתרבות הערבית, ניצודו כמעט עד להכחדה. בימינו אנו, בעוד שמיליונים צפו בהריגתו של ססיל האריה על ידי רופא שיניים אמריקאי לבן, לא ניתן כל פרסום לסרטון ממש מאותה התקופה, בו נרגם למוות צבוע מפוספס על ידי פלשתינים בחברון.
שימור הסביבה ופיתוחה היו יותר משליחות כשמדינת ישראל הוקמה ב־1948, בהיבט של בניית הארץ וחזרתה לחיים אחרי שנים של גלות והרס. ציד ולכידה של בעלי חיים נאסרו בצורה חד משמעית, בשונה מכל המדינות באזור. אברהם יפה, שהיה חבר כנסת ומנכ"ל רשות הטבע והגנים היה בעל חזון מרשים של החזרת חיות הבר לארץ. חזון זה הפך למציאות בהקמתם של שמורות החי – בר בערבה ובכרמל, שמטרתן ריבוי בעלי חיים בסכנת הכחדה והכנתם לשחרור לטבע. בעלי חיים שנכחדו מהארץ, כיחמור הפרסי, הראם הלבן והפרא, הובאו מארצות אחרות, לעיתים במאמצי על ושוחררו בהצלחה לטבע הישראלי.
כיום, קיימים בישראל חוקים קשוחים ביותר, אולי הקשוחים ביותר באזור, העוסקים בשימור חיות בר. בעוד שבישראל יש תרבות המכבדת את חיות הבר, בארצות האזור יש מדיניות המנצלת את משאבי הטבע ללא בקרה. אצלנו, במוזיאון הטבע התנ"כי, נמצא כיום בז מצוי שנחת ללא חשש על כתפו של אדם, מכיוון שהיה מוחתם לחלוטין. בז זה כנראה נשדד מהקן וגוזל וטופח לצרכי בזיארות – ספורט מקובל באזורנו ואסור לחלוטין בישראל. מיני ציפורים נודדות רבות, כשקנאים ועיטים, נורים ונפצעים כשהם עוברים מעל הארצות השכנות לנו.
בכל אזורנו ואולי בכל העולם כולו, מדינת ישראל היא המדינה היחידה בה אסור ללכוד או לירות בחיות בר מכל סוג. מדינת ישראל בולטת בכל האזור כמדינה היחידה בה יש יותר מיני בעלי חיים גדולים, מאלה שהיו בה כאשר היא נוסדה. זוהי גם המדינה היחידה בה גם מספר העצים עלה בצורה משמעותית ולא עבר כריתה מאסיבית. מעבר לכך שהמפעל הציוני לא גרם להשמדה המונית של בעלי חיים, הוא דוגמה נהדרת לדרך בה בני אדם יכולים לפעול לשחזור הסביבה המקורית בארצם.
