כאשר בעזה איימו שתהיה הסלמה אם מצעד הדגלים בירושלים יתקיים מחרתיים (ה'), הרתיעה הישראלית מסבב עימות נוסף עם חמאס גרם לשר הביטחון לקפל את הדגלים עוד בטרם הונפו בבירת ישראל. סביב אירוע זה קיבלה השבוע ישראל הזדמנות טובה לחשוף את הבלוף של ארגון הטרור חמאס – ופספסה.
חמאס לא באמת היה פותח בעימות צבאי חדש בגלל צעדה בירושלים. בשלב הזה הארגון מלקק פצעים עמוקים שייקח להם שנים להגליד, התושבים המומים מההרס שצה"ל זרע ברחובות ומערכת הביטחון לא מפסידה להבהיר את מצבם של המחבלים לכל שואל. אז מדוע בני גנץ מיהר לקפל את הצעדה? הבלוף של חמאס היה יכול להיחשף אילו הצעדה הייתה מתקיימת. סִנוואר היה יורה כמה פצצות מרגמיה לשטחים פתוחים במקרה הטוב. ודאי שהוא לא היה מעז לירות שישה טילים לעבר ירושלים, תל־אביב ואפילו לא לאשקלון, שחטפה הכי הרבה במהלך המבצע.
ביום שאחרי המבצע שואלים במערכת הביטחון – הסדרה לאן. ראש המוסד היוצא יוסי כהן אמר כמה ימים לאחר שיצא מתפקידו כי הוא מודה שטעה כשהמליץ לישראל להכניס מזוודות של דולרים לרצועת עזה. כעת כהן מכה על חטא, ולא רק הוא. צה"ל כולו מבין שההחלטה להעביר את הכסף ובכך להשיג את החלום על שקט תמורת שקט התנפץ לרסיסים, ובפעם הראשונה מזה שנים ישראל מבינה שאין עם מי לעבוד בצד השני.
הנטייה הטבעית במקרה כזה היא לחשוף צד שלישי שיתווך וייצור שיח עם ארגון הטרור. ההחלטה לתת אמון בקטאר התבררה כטעות, בייחוד אחרי שחמאס פרסם את הסרטון על גלעד שליט עם קולו לכאורה של אברה מנגיסטו, ובישראל הבינו שגם הקטארים הם בעצם חלק מהתעמולה של חמאס. יתר על כן, באירופה למשל מדווחים שחמאס עשה מחווה הומניטארית מרחיקה לכת וחשף את גורלם של הנעדרים בלי לבקש תמורה. "באמת תודה" אומרים בישראל, אבל יודעים למעשה שכל הסיפור הזה הוא בלוף אחד גדול.
אם בעבר נטען בנחרצות שישראל לא תתקדם לכיוון עסקת שחרור מחבלים בתמורה לשחרור הבנים, אחרי שראינו בשנתיים האחרונות איך הפוליטיקאים מפרים כל הבטחה, ויתרה מכך – לא מתביישים בכלל בהתנהלותם, לא בטוח שאפשר לנקות את נושא שחרור המחבלים מהשולחן.
ממשלה חדשה, מדיניות חדשה, גם כאן כבר מבינים את זה, וגם שם, מעבר לגבול עם עזה מבינים את זה היטב.
