שמעתי פעם מפרופ' אבי רביצקי את האבחנה שלציונות הדתית יש, לטוב ולרע, מנטליות של תנועת נוער: לטוב – יש בה החן של התום האידיאליסטי, והנכונות להתנדב לכל מטרה, שלא עוזב את האנשים גם בהיותם מבוגרים. לרע – המנטליות הזו מסרבת להכיר בעובדה שאנשים מבוגרים, בעיקר כאלה שצריכים לנהל מדינה מורכבת ומסובכת, לא יכולים לחשוב רק במונחים של הטהרנות האידיאליסטית שגדלו עליה. יש מרחב עצום של שיקולים פרקטיים, פנימיים וחיצוניים, שצריך להתחשב בהם. זו בדיוק הסיבה שבגללה הציונות הדתית התאכזבה מכל ראשי הממשלות מימין. כולם הבינו, בהגיעם לשלטון, שלא יוכלו לממש אידיאולוגיה ימנית טהרנית. אבל הציונות הדתית סירבה להכיר באמת הזו.
הדוגמה העכשווית להתנהגות הילדותית הזו היא סיפור מצעד הדגלים בירושלים. אני מודה שאני לא אוהב את המצעד הזה גם במתכונתו הרגילה ביום ירושלים, ובלי קשר למסלולו. האינטרס הישראלי האמיתי הרי אמור להיות שיום ירושלים יהיה חגם של כל הישראלים, בוודאי של כל הירושלמים. אז מה הטעם לציין את היום הבאמת מרגש הזה באירוע מרכזי שכל כולו מגזרי. במילים אחרות: היה רצוי שהמוחות היצירתיים בציונות הדתית יתאמצו לעצב אירוע שבאמת יחבר את כלל הישראלים לירושלים; אפילו, רחמנא ליצלן, גם את הערבים. למשל, אירוע תרבותי בין־דתי, שבו יציגו כלל הקבוצות החיות בישראל את יחסם החיובי לירושלים, ולא את דרישתם למנוע את ירושלים מאחרים.
קל וחומר שהמצעד הזה בעייתי, כשהוא עובר דרך הרובע המוסלמי בעיר העתיקה. לא רק מפני שחלק מהצועדים, לפחות בחלק מהשנים, ניצלו את המסלול הזה כדי לקרוא קריאות גנאי נגד התושבים הערבים. אלא מפני שעצם טיבו של המסלול הזה מוכיח שלא את חגיגת האהבה לירושלים בא המצעד לבטא, אלא את חגיגת האדנות היהודית על ירושלים. הסאב־טקסט של הצועדים הוא למעשה אצבע משולשת כלפי הציבור הערבי: אתם מנסים לסלק אותנו מהעיר ומהאגן הקדוש בכל מיני סוגי טרור, על אפכם ועל חמתכם מצעדנו עוד ירעים אנחנו פה.
ברמה הרגשית אפשר כמובן להזדהות עם התחושה הזו. כמו בשיר הפרטיזנים המקורי, בכל מקום שבו רצו או רוצים לחסל אותנו, קיים הרצון להפגין בגאווה את נוכחותנו. ובכל זאת, יש מרחק עצום בין מצבם של הפרטיזנים הנרדפים באדמת אירופה, ובין מצבנו כיום, במדינת היהודים הריבונית. למעשה, עצם אופיו של מצעד הריקודגלים ממחיש את ההתייחסות הילדותית של יוזמיו, במקרה זה למושג הריבונות.
ריבונות איננה מתן ההזדמנות לנקום בגויים למיניהם על כל חטאיהם כלפינו בעבר ובהווה. ריבונות דומה למעמדם של ההורים במשפחה; במקרה זה משפחה שלא בהכרח בחרנו או רצינו בכל חבריה, ובכל זאת אנו אחראים לכולם. האחריות ההורית נותנת לגיטימציה להגן על המשפחה מפני התנכלויות של משפחות אחרות. היא גם נותנת לגיטימציה להעניש בנים סוררים שפועלים נגד האינטרס המשפחתי. אבל אוי ואבוי למשפחה שהוריה רואים בכוח ובסמכות שניתנו להם את המאפיין המרכזי של תפקידם. הכוח הוא מאפיין משני שניתן להורים כדי להגשים את תפקידם העיקרי: האחריות המוחלטת שיש להם על שלומם, כבודם וטיפוחם של כלל בני הבית.
אם נחזור לנמשל: התפקיד העיקרי של הריבונות הישראלית הוא לטפח את שלומם, כבודם, הצלחתם ושגשוגם של כלל המגזרים בחברה. וזה כולל כמובן גם את המגזר הערבי. ברור שאם הם פותחים באלימות כלפי אחרים יש לפעול בנחישות כדי לדכא את האלימות הזו, והוא הדין בכל מקרי אלימות של קבוצה ישראלית אחת כלפי קבוצה אחרת.
המציאות הישראלית אכן ייחודית: 21 אחוז מאזרחי המדינה הם בני העם שהתקומם נגד עצם הקמתה, ובמידה רבה אינו רוצה עד היום בקיומה. מתוך הבנת המציאות המורכבת הזו, מדינת ישראל מוותרת לצעירים הערבים על שירות צבאי. רוב הישראלים גם יקבלו בהבנה אזרח ערבי שאינו שר את ההמנון בזמן טקס ממלכתי, כל עוד אינו מתריס במופגן את התנגדותו.
תיאורטית, אפשר לטעון שבשם השוויון בפני החוק, ישראל צריכה להחיל את ריבונותה ולתבוע את גיוס כלל הצעירים הערבים, או לתבוע שירת המנון לכל פרטיה ודקדוקיה מכל אזרח ערבי הנושא תפקיד ציבורי. בפועל, מנהיגות חכמה, ולא כזו שמתעקשת על טהרנות אידיאולוגית ילדותית, תבין שלא כדאי לעשות זאת, והנזק צפוי להיות גדול בהרבה מהתועלת. גם ההתעקשות לכלול את שער שכם והרובע המוסלמי במסלול ריקוד הדגלים שייכת בדיוק למחלקה הזו, של הדברים שאין בעיה משפטית להתעקש עליהם, אבל זה יהיה ממש לא נבון ולא כדאי. בדיוק כשם שמבחינה משפטית אין כמובן מניעה שמצעד הגאווה יעבור גם דרך שכונת מאה שערים, כדי לבטא את ריבונותה של ישראל הדמוקרטית והליברלית גם על החרדים הקיצוניים. אבל שום אדם חכם לא יאשר זאת, ולמעשה מלכתחילה גם לא יתבע זאת.
