"בנט מציג: תקציב לרפורמים אנטי ציוניים" היא כותרת למאמר דעה שמופיע היום (ד') בשער של "ישראל היום", ונכתב על ידי קרולין גליק. במאמר, ממשיכה גליק במשנה הסדורה שלה עם ביקורת חסרת תקדים על היהדות הפרוגרסיבית בעולם, ובמיוחד על יהדות ארה"ב.
גליק מכירה את יהדות ארה"ב, היא הרי עלתה משם, והיא גם מכירה את המחקרים והעובדות. לכן הבחירה להכליל באופן כה משמעותי כלפי יהודים ויהודיות, אחים ואחיות שלנו, היא לא רגישה, לא נכונה ותמשיך לגרום להתנתקות ההדדית של ישראלים ויהודים פרוגרסיביים מהעולם. זה פשע להגדיר את כל הרפורמים והקונסרבטיבים כאנטי ציוניים, המציאות והעובדות בשטח מדברות בעד עצמן.
כפי שפורסם בשבועות האחרונים, הממשלה שתושבע ביום ראשון הקרוב תקים במשרד התפוצות "אגף ליהדות מתחדשת" שישקיע בזרמים הרפורמים והקונסרבטיביים בארץ ובעולם. אם נתעלם לרגע מכך שכבר שנים המשרד המדובר מעביר כספים לזרמים הלא אורתודוקסיים, האם נכון להגיד שכל היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים הם אנטי ציוניים? ממש לא. ראשית, ישנם הבדלים מהותיים בתיאולוגיה של שני הזרמים הפרוגרסיביים הגדולים: הקונסרבטיבים היו תמיד ציונים, ואילו הרפורמים התנגדו לציונות ורק עם השנים, וכמובן שאחרי הקמת המדינה, החלו להתרכך. לתנועה הציונית הם הצטרפו באמצע שנות ה־70 ואפילו הקימו כאן קיבוצים, אך האם אפשר להשוות אותם לקונסרבטיבים? בתחילת המאה ה־20, כשהציונות הייתה תנועה שולית ביהדות העולמית, התנועה הקונסרבטיבית המתהווה תמכה בציונות. במשך שנים ראשי השדולה הפרו־ישראלית "איפא"ק" היו יהודים קונסרבטיבים.
אז האם יש רבנים פרוגרסיביים שמדברים בבתי הכנסת שלהם בצורה עוינת כלפי ישראל? כן. האם יש בתי כנסת רפורמים שבהם אסור לדבר על ישראל במהלך הנאומים שכן מדובר ב"נושא מפלג"? התשובה היו חיובית. האם הזרמים הפכו להיות פרוגרסיביים מדי כך שהם מזדהים לעיתים עם הפלסטינים יותר מאשר עם היהודים בישראל? בוודאי בדור הצעיר, וגם חלק מהדור המבוגר יותר אכן מגזים ביחס חד משמעי לפלסטינים ולעיתים אף לממשל חמאס בעזה.
אבל העולם, וכך גם העם היהודי, איננו צבוע בצבעי שחור ולבן. יש הרבה מאוד גוונים של אפור, ובמקרה שלנו, גוונים של כחול או תכלת. על פי סקר פיו שפורסם לפני כחודש 66 אחוז מהקונסרבטיבים בארה"ב אומרים ש"אכפתיות כלפי ישראל" היא "חלק חיוני בזהות היהודית שלהם" (29 אחוז אומרים שזה חשוב אבל לא חיוני). אצל האורתודוקסים הנתון עומד על 53 אחוזים ואצל הרפורמים על 49 אחוזים. לא רק שעבור הקונסרבטיבים ישראל היא חלק בלתי נפרד מהזהות היהודית שלהם, אם מסתכלים על אנשים שאינם משוייכים לאף זרם, חלקם חילוניים, רק 28 אחוז מהם מרגישים שאכפתיות כלפי ישראל היא חלק חיוני מהזהות היהודית שלהם – הבדל של עשרות אחוזים בהשוואה ליהדות הרפורמית.
כאשר נשאלו האם יש להם חיבור רגשי לישראל, השיבו 82 אחוז מהאורתודוקסים שכן, וכך גם 78 אחוז מהקונסרבטיבים ו־58 אחוז מהרפורמים. רק 40 אחוז מהיהודים ללא זרם השיבו שיש להם חיבור רגשי לישראל – ההבדל אמנם פחות דרמטי, אך עדיין ניכר. ליהודי שגדל בתנועה הרפורמית או הקונסרבטיבית יש פחות סיכוי להתבולל (אם כי עדיין ישנם סיכויים גבוהים מאוד) והיחס שלו לישראל יהיה, מבחינה סטטיסטית, חיובי ורגשי יותר.
דווקא השקעה בקהילות אלה, בצורה מבוקרת וחכמה, תוכל לנסות ולגרום עם השנים לנתונים אלה להשתנות – אם כי זה יהיה קשה לשנות מגמה שמתפתחת כבר עשרות שנים – בוודאי במצב הפוליטי הכה־לא־יציב כאן בישראל.
התנועה הרפורמית בישראל, בניגוד לזו בארה"ב, אינה מאפשרת לרבנים ולרבות שלה לערוך חופות של "נישואי תערובת", וגם כעסה מאוד על התנועה־האחות באמריקה שהביעה את התנגדותה בהעברת השגרירות האמריקנית לירושלים. הרפורמים כאן בארץ, וכך גם הקונסרבטיבים, הם שמרנים משמעותית מרבים ממקביליהם בעולם. לכן, דווקא הם, בעבודה נכונה, יוכלו לנהל שיח עם אחיהם מעבר לים ולשים להם את המראה מול הפנים: הרחקתם שמאלה, ואם לא תנסה להתמרכז, אנחנו נתנתק האחד מהשני.
ונקודה לסיום: הלוואי על כל ישראלי חילוני שיקבל אפילו רבע מהחינוך היהודי והציוני שרוכשים צעירי התנועה הקונסרבטיבית בעולם. רמת העברית בבתי הספר ובמחנות הקיץ שלהם היא מהגבוהים שיש, לימודי היהדות בבתי הספר הקונסרבטיביים יוצאי דופן והחיבור למסורת הוא טבעי וטהור. מאות ישראלים חילונים חוזרים מדי שנה לישראל אחרי שבילו במחנות הקיץ שלהם, ולצערי, רק שם, לראשונה, התחברו לזהות היהודית שלהם. אני כותב "לצערי", כיוון שהלוואי והם היו מתחברים כאן בישראל, זה לחלוטין אפשרי, אבל משום מה זה לא קורה.
