לקראת גיליון פורים דרשה ממני בנחישות תמר המפיקה שאצא מאזור הנוחות שלי. "תכתוב משהו לא שגרתי", אמרה. אני לא כל כך רציתי, אבל תמר לא התרשמה. "את מי היית רוצה לראיין?", שאלה. "את הרב סולובייצ'יק", עניתי בכנות. בסופו של דבר תמר ניצחה, כרגיל, ובמקום לכתוב טור נפגשתי לוויכוח עם רחלי, שכנתי המוצלחת לעיתון. אבל מאז לא ויתרתי על הרצון לראיין את הרב סולובייצ'יק. האמת היא שבכל מקרה, גם לולא הרפתקת פורים, מן הסתם הייתי כותב עליו השבוע, מהסיבה שתוכלו לקרוא בשורה הבאה.
הרב סולובייצ'יק, השבוע מלאו 25 שנים בדיוק לפטירתך, וכמעט אף אחד בישראל לא זוכר זאת. זה מתסכל אותך?
"אם אתה שואל זאת, כנראה אתה הרבה פחות מומחה לדמותי ולהגותי ממה שאתה חושב. אף פעם לא עניין אותי אם אנשים יזכרו אותי, וזה בטח לא מעניין אותי עכשיו, בעולם האמת".
אז אנסח אחרת: למה לדעתך בישראל לא לומדים הרבה את הספרים שלך?
"קודם כול, לומדים אותם הרבה יותר מאשר פעם. אבל באופן בסיסי, עדיין רובכם אופטימיים מדי בשבילי. אתם חושבים שאני דיכאוני".
אתה דיכאוני?
"לא. אני טרגי. זה שונה לגמרי. דיכאון זה חוסר אנרגיה, זו חולשה, זה כשאין לך כוח לצאת מהמיטה בבוקר. אדם טרגי קופץ מהמיטה בבוקר, ויש לו חלומות ותקוות, אבל הוא יודע שאין אדם יוצא מהעולם וחצי תאוותו בידו, וזה נכון גם בתחום הרוחני. תמיד יישארו תקוות שלא הצלחת להגשים, תמיד יהיו אכזבות".
למה זה?
"כי יש לנו חלומות אינסופיים בתוך עולם סופי. לכן הקיום שלנו טרגי. הדרך היחידה להיחלץ מזה היא לוותר על החלומות או לוותר על העולם, ואני לא ממליץ על אף אחת משתי הדרכים".
למה אנחנו, הסרוגים בישראל, רחוקים מהקיום הטרגי שלך? ויתרנו על החלומות או על העולם?
הרב סולובייצ'יק חייך חיוך דק, וברר בקפידה את מילותיו: "אתם קצת משלים את עצמכם בנוגע לעולם. אתם בטוחים שהעולם תמיד הולך ומשתפר, תמיד הופך לטוב יותר, שכל הבעיות עומדות להיפתר. וכשזה לא כל כך מסתדר אתם משקיעים הרבה אנרגיה בהעלמת עין. אגב, זה נכון בעיקר לגבי הדור המבוגר שלכם. נדמה לי שהצעירים כבר במקום אחר".
למרות כל זה, אתה מרגיש קרוב אלינו?
"מאוד. קודם כול, הנכדים והנינים שלי חיים ביניכם וחובשים כיפה סרוגה, אז בטח שאני מרגיש קרוב. מעבר לזה, לפרויד היה מושג, 'נרקיסיזם של הבדלים קלי ערך'. אנשים נוטים להגזים בהבדלים דקים. תראה איך תלמידים של כל ישיבה גבוהה אצלכם יודעים להסביר עד כמה הישיבה שלהם שונה בתכלית מכל הישיבות הגבוהות האחרות, כשהאמת היא שצריך זכוכית מגדלת כדי להבדיל ביניהן. גם ההבדלים ביני לבין הרב קוק לא כאלו גדולים. אנשים משווים בינינו דווקא משום שהיינו דומים בהתייחסות שלנו למודרנה ולמדינת ישראל".
לרגל שנת השבעים למדינה, אולי באמת נדבר קצת עליה. לוּ היית כותב היום את המאמר הציוני הגדול שלך, "קול דודי דופק", היית משנה משהו?
"בהחלט. את המאמר הזה כתבתי לפני מבצע סיני, והוא חדור בתחושת חרדה קיומית לגורלה של מדינת ישראל. היום הייתי כותב פחות על החרדה, על מה היה קורה חלילה בלי המדינה, ויותר על הייעוד החיובי של מדינת ישראל. הרי עדיין לא באמת פתרנו את השאלה הזו: איזה ערך דתי יש למדינה שהיא מדינה יהודית אבל לא מדינה תורנית".
היית מסכים היום לכתוב שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, שלב ודאי בתהליך המשיחי?
"לא. לנוכח כל מה שאתה יודע היום, אתה היית כותב את זה?"
העדפתי לא לענות, והוספתי שאלה אחרת: בכל אופן, כשאתה מתבונן במדינת ישראל מבחינה דתית, אתה רואה התקדמות?
"איזו שאלה; ודאי. אם תשאל אותי על המומחיות שלי, לימוד תורה, המצב השתפר לבלי הכר. פשוט אי אפשר להשוות. בשנות החמישים היו בכל הארץ חמש ישיבות תיכוניות ושתי ישיבות גבוהות סרוגות. היום יש מאות. למרות הנטייה הטרגית שלי, בנקודה הזו אני עומד נפעם בשמחה מול העוצמה של עולם התורה, ששב וצמח מתוך האפר".
מה תגיד לסיום לקוראינו? איזה ספר שלך אתה ממליץ ללמוד? איזו הנהגה שלך כדאי להם לאמץ?
הרב סולובייצ'יק משך בכתפיו, ושוב צף על שפתיו חיוך קטן וחכם. "מה הייתי ממליץ להם? ממקומי היום אני יודע שאחרי 120 לא ישאלו אותם בשמיים אם למדו הרב סולובייצ'יק, ואגב – גם לא אם למדו הרב קוק. ישאלו אותם אם הם עבדו את השם. שילכו על זה".
