ככתבת פלילים בעברי, אני מבינה למה חן ליברמן נמשכה וסוקרנה מן האפשרות ללוות את השחקן משה איבגי בשנה האחרונה. בשעה שעיתונאים אחרים מגיעים לבית משפט ומקווים לקושש סינק מהנאשם המפורסם, והוא משיב את פניהם ריקם, היא הגיעה כחלק מהפמליה שלו.
היא זו שיושבת לידו ברכב בדרך לשם ובחזרה, עולה עמו במעלית וזוכה לשמוע את התגובות הטריות שלו. אכן זו תחושה משכרת להיות מחובר ככה לעורק המידע הראשי, תחושה שתשווה לנסיעה מרתונית בנתיב המהיר כשמימינך כל שאר המכוניות שבחרו לנסוע בדרך הרגילה עומדות בפקק.
יש גם משהו מסקרן לנסות לפענח את הבנאליות והמכניזם של הרוע. לנסות להבין מאיפה חצב את מעשיו ואולי לקוות שדווקא מולך יעשה תשובה באופן מלא. אך כל שפת הגוף של ליברמן מראה שהשעות והימים שבילתה בחברתו של איבגי גורמים לה לחוש אמפתיה מסוימת כלפיו.
מעל לתחקיר שלה, ששודר שלשום בתוכנית "המקור" ברשת 13, ומעל דברי ההסבר לאחר מכן באולפן יחד עם רביב דרוקר, ריחפה מידי פעם התחושה המטעה שאולי הגזמנו עם איבגי, שאולי, לאור שלוש העבירות בהן הורשע שהן מהרף הפלילי הנמוך, אולי המחיר שהוא משלם מופקע. או, כמו שהסביר דרוקר, על העברת יד על גב של מישהי לא צריך לקבל גזר דין של כלא. עונשו של איבגי עוד לא ניתן בבית משפט, אך התחושה הזו שעברה, של האיש הסובל שאולי למעשיו יש תקנה, גרמה לא אחת לניעה חסרת מנוחה על הכורסה.
איבגי, כפי שהוא בעצמו מעיד, הוא יותר מסך העבירות עליהן הורשע. מרבית הקורבנות שלו הרי כלל לא נכללו בכתב האישום בשל ההתיישנות שחלה על העבירות או כי הנפגעות העדיפו שלא להגיש תלונה, ואי אפשר לשכוח את כובד המשקל של כמות הנשים שסיפרו על דפוס קבוע של הטרדה ותקיפה, גם אם אלו לא נכללו לבסוף בכתב האישום.
מרגיש שליברמן ליוותה אותו ברכות ובאותה רכות חברית שאלה גם את השאלות הקשות. כשניסתה להיכנס אתו לפרטים של אירועים נקודתיים והוא לא הסכים לעתים או אמר שהוא לא זוכר, היא נשארה רכה. תחקיר זה מגיע לאחר שלפני כמעט שבועיים רואיינו בתוכנית "עובדה" שחקניות שסיפרו בפנים גלויות על תקיפות שחוו מאיבגי, אבל מרגיש שליברמן לא מספיק הקשתה על איבגי באשר לדפוסים השיטתיים של התקיפות שתוארו ב"עובדה".
בכל פעם שבדל חרטה עלה על קצה לשונו, מיד במשפט הבא הוא דאג לאזן אותה עם טענה לעוול שיטתי כנגדו. כך למשל, איבגי הביע פליאה על כך שחקרו אותו בלהב 433, כי הוא קרא בוויקיפדיה ששם חוקרים את "השחיתות הציבורית והפשע המאורגן". "והיחידה הזו לקחה את עצמה לחקור אותי, כנראה חשבו שאני 'הבורר', או משהו", הוא אמר בשנינה שיש בה חוסר מודעות של ממש.
במקום חרטה אמיתית, העביר איבגי את הכדור לנשים ולמוגבלות האינהרנטית להן באשר הן נשים כשאמר: "לא הבנתי את החולשה המובנית אצל האישה". במקום להתנצל על מעשיו, התנצל בפני כל אישה ש"מרגישה" שנפגעה ממנו. "אני כנראה ברוח התקופה משמש דוגמה לכל חטאי הגברים מאז ומעולם", נאנח איבגי והמוסיקה הנוגה הוסיפה להדהד מה עובר על נפשו שמיוסרת, אבל לא מהסיבות הנכונות.
התחקיר והדיון שלאחריו התעסקו גם בשאלה שבה תנועת MeToo# לא מצליחה עד כה לספק תשובה: האם מגיע שלב שבו אדם שעבר עברות מין, הורשע, הביע חרטה ואף שילם את חובו לחברה שבו ניתן לאפשר לאותו אדם, בכפוף לכך שלא יחזור לעולם לסורו כטורף מיני, כן להשתלב בעדינות בחזרה בחברה.
התחקיר של ליברמן נפתח בקולאז' של סרטיו, הצגותיו, פרסיו וכתבותיו של איבגי שהיה על גג העולם, ומרגיש לעתים שאם מחברים את שני קצוות התחקיר, כאילו בגלל אישה אחת שהוא העביר לה יד על הגב הפסידה מדינת ישראל שחקן ענק והתחקיר שואל, מבלי לשאול, האם לנצח "נפסיד" אותו.
אבל צריך להבין שאיבגי, בהתנהגותו, אותה הוא בשלב זה כלל אינו מכחיש, הוא זה שגרם לכך שלא ירצו להעסיקו במשחק, ולא הנשים שהתלוננו או חשפו באומץ את סיפורן כדי למנוע את המקרה הבא. הוא זה שהתחיל, בהתנהגות פולשנית סדרתית אותה הוא רואה כיום כלגיטימית לאותם ימים.
בסוף התחקיר מבקש איבגי סליחה בעיקר מאשתו שנשארה איתו למרות הכול, וזהו רגע שבו הצופה פחות או יותר קונה את הסיפור של החרטה. בשאר התחקיר, איבגי דואג לגרום לחרטה שלו להיות כל כך פתלתלה עד שיש משהו בדבריה של קרן נויבך ואחרים שהטילו ספק בצורך לתת לו במה.
