פרשת שחיתות נוספת שבמרכזה קשרי הון-שלטון עלתה השבוע לכותרות. לפי דיווחים שונים, החשש מפגיעה ברווחיה הגדולים בשוק הגבינות בעקבות רפורמת סימון המזון הניע את תנובה להעביר כספים לעמותות הקשורות לעוזר שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן, מוטי בבצ'ק, בתמורה להטבות רגולטוריות. האחרון, כך לפי החשד, פעל לקידום האינטרסים של חברות מסחריות במשק ממניעים של בצע כסף, במקום לפעול לפי האינטרס הציבורי.
קשרי הון-שלטון מן הסוג שלעיל זכו בספרות הכלכלית לכינוי הגנאי "קרוני-קפיטליזם" או "קפיטליזם של מקורבים", וזאת על מנת להבדיל את הליברליזם הכלכלי, הדוגל בשווקים חופשיים מהתערבויות וקשרים פוליטיים, מיחסי התן-וקח המפוקפקים של עסקים ופוליטיקאים. בניגוד למה שאולי חושבים אוהדיו הנאיביים של הקפיטליזם ובניגוד לטענותיהם המופרכות של מתנגדיו הגדולים, ליברליזם כלכלי היא עמדה הדוגלת בהפרדתה המרבית של הכלכלה מהפוליטיקה ובהתאם תומכת בהגבלה נמרצת על כוחם של פוליטיקאים להטיל מגבלות או לחלק הטבות (פריווילגיות) לעסקים. תמיכה בקפיטליזם ובליברליזם כלכלי אין משמעה תמיכה בעסקים המנסים לחלץ הטבות מפוליטיקאים.
עוד מראשיתו גילה הליברליזם הכלכלי יחס מסויג וביקורתי כלפי בעלי הון, עסקים, תעשיינים וסוחרים גדולים אשר עושים שימוש באפיק הפוליטי בכדי להטיב עם מצבם על חשבונם של מתחרים פוטנציאליים וכיוצא בכך על חשבון האינטרס של הצרכן. ספרו של הוגה הקפיטליזם הדגול אדם סמית, שעסק בסיבות לעושרן של אומות, היווה כתב האשמה חריף כנגד סוחרים ותעשיינים גדולים העושים שימוש פוליטי פסול בכוחם הרב. סמית עמד על כך שיש לחשוד בכל חקיקה או רגולציה שמאחוריה עומדים בעלי עסקים, סוחרים ותעשיינים שכן האינטרס הצר שלהם אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. בעוד שהאינטרס של הציבור הוא היצע רב של שירותים וסחורות ומחירים נמוכים כתוצאה מתחרות חופשית, הרי שהאינטרס של בעלי העסקים, הסוחרים הגדולים והתעשיינים הוא להימנע עד כמה שניתן מתחרות על ידי קבלתן של פריווילגיות המשפרות את מעמדן העסקי.
גם הכלכלן מילטון פרידמן, מתומכיו הנחושים ביותר של השוק החופשי במאה העשרים, נהג לטעון כי שני אויביו הגדולים ביותר של השוק הם אינטלקטואלים ואנשי עסקים. אך בעוד שאינטלקטואלים נוטים לתמוך באופן גלוי ונלהב בסוציאליזם – תופעה מתמיה בפני עצמה – אנשי עסקים טוענים שהם ידידיה של הכלכלה החופשית בו בזמן שהם עושים כל מה שביכולתם כדי להצר תחרות בתחומם. כלכלנים בני-זמננו, ביניהם רנדל הולוקומב ומייק מאנגר, מזהירים נמרצות כי הסכנה הגדולה ביותר לקפיטליזם אינה השמאל הכלכלי, כי אם מעסקים שלא בוחלים באמצעים פוליטיים בכדי להטיב עם מצבם.
התומכים בליברליזם כלכלי מתנגדים ללוביזם של חברות ותאגידים אשר מוביל לקשרי הון-שלטון משתי סיבות מרכזיות. הראשונה כבר צוינה לעיל, ולפיה לוביזם עסקי מוליך לא אחת להצבתם של חסמי כניסה לענפים, סיכולה של תחרות וגזילת הטבות בדמות סובסידיות. צעדי מדיניות שכאלה מטיבים כמובן עם הפירמות שחושקות בהן אך הן כמובן נוגדות את האינטרס הציבורי. הסיבה השנייה שאינה זוכה לתשומת לב מספקת היא שלוביזם פוליטי הוא למעשה תהליך מזיק של הסטת משאבים מאפיקים יצרניים לאפיקים שאינם יצרנים. במקום שחברות ישקיעו משאבים ביזמות כלכלית יוצרת ערך (שיפור סחורות ושירותים או חדשנות), הן משקיעות משאבים בעורכי דין ולוביסטים – קבוצות שעוסקות בפעולות של משחק סכום-אפס: העברת הטבות ומשאבים מכיס אחד לכיס שני.
חשוב לציין שאין שום דבר תמוה בניסיון של עסקים לסחוט הטבות מפוליטיקאים. בנקודה מסוימת, התמורה שתקבל חברה מהשקל הראשון שתסיט ללובינג פוליטי יעלה על תרומתו של שקל נוסף שיוקדש למחקר, פיתוח ושיפור השירות ללקוח. יתרה מכך וחשוב לא פחות: במובנים רבים, קשרי הון-שלטון הם רק מקרה פרטי של כל ניסיון של כל קבוצה שהיא לסחוט הטבות מפוליטיקאים. דוגמה לקבוצה בולטת שכזו היא הסתדרות העובדים, שמשתמשת בכוחה בכדי לקבל מפוליטיקאים חקיקת עבודה שמטיבה עם האינטרסים של הארגון. במילים אחרות: מנקדות מבטם של בעלי עסקים, כמו מנקודת מבטה של כל קבוצה אחרת, זה רציונלי לחלוטין לנסות ולהשפיע על פוליטיקאים כדי לשפר את מצבם. היכן שפוליטיקאים יכולים ורשאים לחלק הטבות; היכן שבמילים אחרות מונח "כסף על הרצפה", שם יש לבעלי עסקים תמריץ חזק לנסות ולקטוף הטבות כספיות, רגולטוריות ואחרות.
ישנו פתרון אחד בלבד לתופעה פסולה של קשרי הון-שלטון: הגבלת כוחם של פוליטיקאים וצמצום פולשנותה של המדינה. היכן שפוליטיקאים אינם יכולים לחלק הטבות רגולטוריות או אחרות; היכן שהחוק עצמו אוסר על המחוקק להטיב עם קבוצה אחת של אנשים על חשבון קבוצות אחרות; היכן שהחוק לא מאפשר להציב חסמים לסחר חופשי והיכן שנאסר על פוליטיקאים להטיב עם קבוצות אחדות בציבור על חשבון קבוצות אחרות – שם, ורק שם, נשלל מראש התמריץ לנסות ולהשפיע על פוליטיקאים.
