ההצדקה המרכזית לממשלה שתושבע ביום ראשון הקרוב, היא הצורך ב"הרגעה". את הקואליציה חסרת התקדים שמשתרעת ממרצ ועד ימינה, מחזיקים יחד כמה תפרים רעועים והסכמי פריטטיות עם סעיפים דרקוניים. היא הוקמה על בסיס שורה ארוכה של הפרת הבטחות, בהסתמך על הטענה כי לישראל דרושה ממשלה מתפקדת שתספק לעם היושב בציון יציבות, אחרי שנתיים של כאוס פוליטי.
אבל פרסום ההסכמים הקואליציוניים השבוע לא מעניק הרבה תקווה לסיומו של הכאוס, אלא מבטיח דווקא עוד הרבה כאוס פנימי בתוך הממשלה. קואליציית מראענה־כהנא חתמה על שורה של הסכמים שכוללים מצד אחד את הקפאת חוק קמיניץ וברית הזוגיות, ומצד שני את פיצול תפקיד היועץ המשפטי ושמירה על הסטטוס־קוו בנושא דת ומדינה.
קווי היסוד של הממשלה עשויים מלאכת מחשבת של בלבול מושגים וקצוות אידיאולוגיים הדרים בכפיפה אחת, בדומה לקואליציה שהגתה אותם. הם כוללים, למשל, משפטים כמו "הצדדים מסכימים כי הממשלה תפעל לעידוד הצמיחה על בסיס עקרונות של כלכלה הוגנת המנתבת את ההשקעה התקציבית אל מעמד הביניים והשכבות החלשות תוך צמצום הפערים החברתיים וחיזוק השירותים החברתיים". הגרסה הכלכלית של ירייה לכל הכיוונים.
הממשלה הדו־קוטבית נראית כפוטנציאל לאינסוף התנגשויות, עד לגירושים מכוערים ולמעשה כמעט בלתי־נמנעים. וכאשר מבקשים להבין מה הממשלה הזו תעשה חוץ מפיוס והחזקת ידיים, מנחמים אותנו בכך שהיא לא תעשה הרבה. את הסופרלטיבים המרגשים של תקווה, שינוי, ריפוי ואיחוי, החליפה השבוע רטוריקה של הנמכת ציפיות. פרסום ההסכמים הקואליציוניים הרתיע את הצד הימני של המפה, ובתגובה לאזהרות מפני ממשלת שמאל מסוכנת, הגיעה התשובה: אל חשש, הממשלה הזו לא תקדם יותר מדי, לא מימין ולא משמאל. לא נוריד מיסים אבל גם לא נעלה אותם. לא התנתקות אבל גם לא סיפוח. לא טוב אבל גם לא ממש רע. יהיה סביר.
ממשלה שטרם קמה וכבר מבקשת מכולם לצנן את התקוות, מעוניינת לשדר מסר שכל מה שהוא לא כישלון קולוסאלי, ייחשב להצלחה
"כל הצדדים מבינים שדברים שבמחלוקת כבר 73 שנה ככל הנראה לא ייפתרו דווקא בארבע השנים הקרובות", צייץ השבוע ח"כ מתן כהנא. "כל הצדדים מבינים שהדרך לקצר את ימיה של הממשלה הזו תהיה להתעקש על דברים שנמצאים בליבת האידיאולוגיה של הצד השני". המבנה השברירי הזה נשען על הסכמים קואליציוניים שאין להם תוקף משפטי, אבל בעיקר על זכות הווטו ההדדית שתאפשר, בסופו של דבר, פשוט להמשיך בסטטוס־קוו.
ממשלת שיתוק היא הדבר הכי טוב שהקואליציה הזאת יודעת להבטיח לנו. לא נצליח לקדם יותר מדי, אבל גם הצד השני לא יצליח. זו תהיה ממשלה שתתפקד במקרה הטוב, או תתרסק התרסקות מפוארת במקרה הרע. מה כבר יכול לקרות, מקסימום הממשלה תתפרק ונלך לעוד בחירות, אמרו לנו השבוע אותם אנשים שניפצו לרסיסים את המחנה הלאומי משום שבחירות חמישיות הן קטסטרופה שהמדינה לא תוכל לעמוד בה.
האומנם מדינה תקועה?
האמת היא שכשמסתכלים ממעוף הציפור על השנתיים האחרונות, השיתוק הדרמטי שמדברים עליו כל כך הרבה – פחות ניכר. בישראל אין תקציב כבר שנתיים, בהחלט מצב לא רצוי שצריך לבוא על פתרונו. זה תוקע הרבה רפורמות ושינויים בסדרי העדיפויות שצריכים לקרות, אבל בסופו של דבר, בשורה התחתונה, המדינה לא חדלה לתפקד. הרכבות המשיכו לנסוע והכבישים המשיכו להיסלל. יתרה מזו – גם בלי תקציב ועם סדרה של ממשלות מעבר, ישראל צלחה את אחד המשברים הגדולים בתולדותיה ויכלה לו. הצלחנו לתגבר את מערך הבריאות, להעביר סדרת החלטות קשות וחסרות תקדים שסגרו אנשים בבתיהם, לייצר מערך חיסונים שניצח מגפה שעדיין משתוללת בעולם, ובמקביל לתמוך במובטלים ובעסקים שנפגעו ממנה.
לאורך כל התקופה הקשה וחסרת התקדים הזו הממשלה לא פסקה מלפעול, והשירותים הממשלתיים לא חדלו להינתן. סיימנו אותה עם נתונים כלכליים מעודדים, ובהשוואה בינלאומית אפילו במצב טוב. אז שיתוק לא היה כאן. כן, גם בלי תקציב. נכון שתקציב הוא דרך המלך, ובלעדיו נדרשה הממשלה לדרכים עוקפות שהן בעייתיות מאוד, כמו שימוש בקופסאות חוץ־תקציביות למימון הוצאות הקורונה, וגירעון שתפח באופן דרמטי. אבל למען האמת, גם אילו היה תקציב במהלך המשבר, רוב הוצאות הקורונה היו נמצאות מחוץ לו בשל חריגותן והיקפן, והיה צורך להגדיל את הגירעון באופן דרמטי.
לממשלה, בשל המנגנון הפקידותי האדיר, יש כוח שממשיך לפעול מתוך אינרציה גם ללא מנגנון פוליטי. היעדרם של תקציב וממשלת קבע לא יצר שיתוק, אם כי הוא אכן לא אפשר שינויים גדולים. אבל כמו שמבהירים לנו עכשיו חזור והבהר, גם הממשלה החדשה לא תחולל את השינויים הללו. חוסר היכולת המובנה להגיע להסכמות על סדרי עדיפויות, בשל הפערים האידיאולוגיים העמוקים בין הצדדים, מחייב אחד משניים: או שהצד הימני יוכנע בידי מתנגדיו ונקבל ממשלת שמאל "על מלא", או שנקבל מאזן אימה של וטו הדדי, שבו רק נושאים שאין עליהם כל מחלוקת יוכלו להתקדם. אבל כשעוסקים בפוליטיקה כל נושא נתון במחלוקת. כל כסף ציבורי שמופנה לאפיק אחד, נלקח מאפיק אחר. לכל צעד אלפי השלכות צפויות ובלתי צפויות. המחשבה הנאיבית שהקואליציה תעסוק רק בנושאים של חדי קרן וקשת בענן, מעידה על חוסר הניסיון של מרכיביה, או על השאיפה להקים ממשלה עכשיו ובכל מחיר, ולהשלכות נדאג אחר כך.
רוב מה שתעשה הממשלה, לפחות בשלב הראשון, הוא לחתום על דברים שהחלו עוד לפניה, כולל עבודת מטה שנעשתה במשרדים השונים, שיצרו תוכניות ורק חיכו לשר שיבוא ויחתום עליהן. אפילו התקציב המיוחל, נגלה לכם סוד לא ממש כמוס, כתוב כבר מיולי 2020, וכמותו גם חוק ההסדרים. ביומו הראשון במשרד האוצר יקבל לידיו אביגדור ליברמן תקציב מנוסח, שאליו יתווספו מעט שינויים מפה ומשם, בהתאם להסכמים הקואליציוניים ועד כמה שפקידי האוצר יצליחו לרסן את השאיפות הסוציאליסטיות של הצד השמאלי של הקואליציה. אפילו הגירעון התקציבי יצטמצם בעצמו אט־אט, גם אם הממשלה הקרובה לא תעשה דבר. בחודש מאי הוא כבר ירד מ־11.2 ל־10.5 אחוזי תוצר, מהסיבה הפשוטה שהכנסות הממשלה ממיסים עלו כתוצאה מחזרת הפעילות הכלכלית, וההוצאות ירדו עקב ירידת התחלואה והצמצום באבטלה.
אלה הטוענים שכבר שנתיים שורר פה כאוס פוליטי ואין ממשלה בישראל, שוכחים שדווקא הושבעה פה ממשלה לפני שנה. היא פשוט לא הצליחה לתפקד משום שהיא כללה קצוות אידיאולוגיים, חוסר אמון מובנה ומנגנון פריטטי משתק. ממשלת האחדות של נתניהו וגנץ יצרה יותר כאוס פוליטי מממשלת המעבר שקדמה לה, משום שהייתה בתוכה אופוזיציה פנימית והיא לא הצליחה להגיע להסכמות. הממשלה הקרובה לא תהיה שונה ממנה בהיבטים הללו, אולי אפילו תהיה גרועה יותר.
מה שהמדינה צריכה עכשיו הוא לא עוד מאותו מבוי סתום, ולא תוכנית הרגעה. למדינת ישראל דרוש דווקא מה שהממשלה הזו מבטיחה שלא יקרה: פריצות דרך גדולות. ישראל זקוקה למתווה רב־שנתי ליציאה מהגירעון; לרפורמות מבניות שיסייעו לשיקום העסקים שנפגעו וליצירתם של עסקים חדשים; לחזון מקיף לצמצום האבטלה, הגדלת הפריון והכנסת אוכלוסיות חלשות לשוק העבודה.
ספק רב אם זוהי הממשלה שתחולל את השינויים החיוניים הללו. מכל עבר נשמעים בעיקר ספקות, וגם מבין מרכיביה איש לא מוכן להבטיח שזה יצליח. אולי המנגנון הפריטטי יעבוד הפעם, ואולי לא; אולי ליברמן יביא בשורה גדולה במשרד האוצר, ואולי לא; אולי יצליחו לייצר רפורמות שוק חופשי, ואולי הצד הסוציאליסטי יכריע; לפיד ייטה לכאן ואולי לשם, אין לדעת. ממשלה בלי חרדים יכולה לקדם שינויים מבניים משמעותיים, אבל אולי שיקולים פוליטיים צרים יכריעו. ממשלה שטרם קמה וכבר מצויה בקמפיין "הנמכת ציפיות", מעוניינת לשדר מסר שכל מה שהוא לא כישלון קולוסאלי, ייחשב להצלחה.
יותר מדי טבחים
ההסכמים הקואליציוניים שפורסמו השבוע, חשפו מעט מהמנגנון שיעמוד מאחורי הממשלה. בשנתיים הראשונות יעמוד בראש הממשלה נפתלי בנט, אבל מי שהרכיב אותה הוא יאיר לפיד. יש עתיד חתמה על כל ההסכמים עם כל השותפות הקואליציוניות, כולל עם ימינה ותקווה חדשה, שבהסכם הפריטטי כלולות ב"גוש ימין". אלא שכדי לאפשר את הפריטטיות הסכימו הצדדים שההסכם בין יש עתיד לימינה יהיה הסכם־על, שהוא ההסכם שמחייב את כל השותפות הקואליציוניות. כל צד מחויב להסכמים שהוא חתם עם השותפות בצד שלו – כך שלפיד מחויב עקרונית להסכמים עם מרצ והעבודה, אבל בנט אינו מחויב להם והוא יכול להשתמש בזכות הווטו שלו כדי לחסום כל אחת מההסכמות, למשל נישואי להט"ב ותחבורה ציבורית בשבת. אותה זכות וטו עומדת גם ללפיד, שרשאי לבלום יוזמות מהצד הימני, כמו פיצול תפקיד היועץ המשפטי ותוכנית למניעת השתלטות פלסטינית על שטחי C.
בהיעדר יכולת להסכים על נושאים מדיניים, חברתיים ומשפטיים – הממשלה הבאה מסתפקת עד כה בהרבה מאוד אמירות עמומות, תוכניות שכבר מצויות בביצוע והבטחות בלי כיסוי. כך מופיעה בהסכמים הקואליציוניים הבטחה להקמת רכבת מטרו בגוש דן ושדה תעופה בינלאומי חדש – שתי תוכניות שנמצאות כבר בתהליכי תכנון ותקצוב מתקדמים, הרבה לפני הממשלה החדשה; הגדלת שיעור המועסקים בהייטק ל־15 אחוזים, מטרה ראויה, רק שלא ברור כיצד הממשלה מתכוונת לעשות זאת; "רכבת קליע" מתל־אביב לאילת (רכבת שתיסע במהירות של 250 קמ"ש), לא ברור לשם מה; לימודי ליבה "לכל תלמידי ישראל", בלי להשיב לשאלה כיצד יאכפו אותם; וכמובן שלל תוכניות יקרות, כמו הגדלת קצבת הבטחת הכנסה לקשישים ל־70 אחוזים משכר המינימום, הוספת תקנים למערכת הבריאות, העברת מעונות היום למשרד החינוך (תוכנית שמשרד החינוך העריך בעלות של כשמונה מיליארד שקלים) ועוד תוכניות שאפתניות ללא התייחסות לשאלה "מאיפה הכסף". מרב מיכאלי כבר מצאה חלק מהכסף בין יצהר לאיתמר, והיא מתכוונת לקצץ כמיליארד וחצי שקלים מתקציב הכבישים ביהודה ושומרון. גם אם הדבר יבוצע, זה רחוק מאוד מכיסוי התוכניות הגרנדיוזיות, שכמו הרבה תוכניות בהרבה הסכמים קואליציוניים, גורלן כנראה להיגנז.
נראה שהדבר העיקרי שהצליחו להסכים עליו לקראת הקמת הממשלה הקרובה, הוא הצורך להילחם ברגולציה. זוהי מטרה חשובה וראויה, שמדינת ישראל פועלת כבר עשור כדי לקדמה, בהצלחה לא מבוטלת, אבל בהחלט לא מספיקה. על פי קווי היסוד של הממשלה הבאה, היא "תפעל להפחתת רגולציה, הסרת חסמים ביורוקרטיים ודיגיטציה ממשלתית ('אפס נייר, אפס תור') ולקידום תוכנית משולבת להטבת וטיוב הנטל הרגולטורי". אבל כדי לעשות את כל אלה יצרה הממשלה, גם מצרכים פוליטיים, סבך מוזר של סמכויות.
שימו לב: ח"כ אביר קארה מימינה צפוי להתמנות לסגן במשרד ראש הממשלה לנושאי רגולציה ורפורמות כלכליות. אך בנושא הזה יטפל גם ליברמן, שקיבל לא רק את משרד האוצר ואת ועדת הכספים, אלא גם דרש, וקיבל, את העברת הרשות למדיניות רגולציה למשרד האוצר. הרשות החדשה הייתה אמורה לקום במשרד ראש הממשלה ולרכז אצלה את כל הסמכויות הנוגעות לרגולציה בכלל משרדי הממשלה, אבל עם המעבר שלה למשרד האוצר עולה השאלה מה בדיוק אמור לעשות קארה בתחום הזה במשרד ראש הממשלה, כשכל הסמכויות הרלוונטיות יהיו במשרד האוצר. בנוסף, ליברמן יעמוד גם בראש ועדת השרים לענייני רגולציה, שגם היא אמורה לייצר תוכנית משולבת להפחתה וטיוב של הנטל הרגולטורי, וכן יקים ועדה לענייני רפורמות, שגם היא עוסקת לכאורה באותו תחום שממונה עליו קארה במשרד ראש הממשלה.
המבנה המוזר הזה מעלה את התחושה שתהיה הרבה מאוד בירוקרטיה סביב הצורך להפחית בבירוקרטיה. זהו מקרה קלאסי של "יותר מדי טבחים במטבח", ומתכון בטוח להתנגשויות בין־משרדיות ולמשברים פוליטיים.
בסך הכול נראה, כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, שמפלגת "לא פרנסה לא מעניין" לא ממש התעניינה בנושאים הכלכליים. הרפורמות שכן נכנסו להסכמים הקואליציוניים הן יפות וחשובות, אבל לא פורצות דרך. שלוש הרפורמות הכלכליות שנכנסו להסכם עם ימינה, הן הקמת רשת ביטחון וולונטרית לעצמאים, רפורמה במכון התקנים, והחלת שקיפות בארגוני עובדים ותחרות בין ארגוני מעסיקים. רפורמה במכון התקנים נמצאת בתהליכים כבר תקופה ארוכה, וחלקים ממנה כבר בוצעו, אבל אם הממשלה החדשה תשלים אותה זה אכן יהיה צעד חשוב מאוד להורדת יוקר המחיה. אבל החלת שקיפות בארגוני העובדים משמעה בסך הכול חתימה של שר המשפטים על תקנות השקיפות לאגודות העות'מאניות, שמונחות כבר תקופה ארוכה על שולחנו של בני גנץ, אחרי שישבו זמן רב על שולחנו של אבי ניסנקורן. בני גנץ יכול לחתום עליהן ברגע זה ממש, גם תוך ממשלת המעבר, וגדעון סער יכול לחתום עליהן ביומו הראשון במשרד ולסיים את כל העבודה על הסעיף הזה.
בסך הכול, לא נראה שהתוכניות של ממשלת בנט־לפיד הן מהפכניות במיוחד, ולפחות מהבחינה הכלכלית האדם המעניין ביותר בממשלה הוא אביגדור ליברמן. ברצותו יקדם וברצותו יחסום כל רפורמה כלכלית שתתרגש עלינו, לא משנה מי יישב בכיסא ראש הממשלה או מאיזו מפלגה הוא.
