יום שלישי, מרץ 4, 2025 | ד׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user
צילום: אריק סולטן

חגי סגל

העורך הראשי לשעבר של 'מקור ראשון', לשעבר עורך הביטאון 'נקודה' ומייסד מחלקת החדשות בערוץ 7, מחברם של שבעה ספרי דוקומנטריה וסאטירה, מגיש תוכנית שבועית בערוץ הכנסת, תושב עפרה

ממשלת הפכים, ממש לא ממשלת אחדות

קואליציה של 61 מנדטים מייצגת לכל היותר חצי מהעם. אין שום דמיון כמותי בינה לבין ממשלות האחדות המיתולוגיות, אך בינתיים גם אין עילה לחרדה גדולה, רק למועקה

ערב פתיחת הקלפיות בבריטניה ב־1979 חש ראש הממשלה ג'יימס קלהאן, איש מפלגת הלייבור, שהוא עומד להפסיד למועמדת השמרנים מרגרט תאצ'ר. בביוגרפיה המעניינת שלה, שתורגמה לאחרונה לעברית, מסופר כי קלהאן אמר ליועצו – "אתה יודע שיש תקופות, אולי פעם בשלושים שנה, שכיוון הפוליטיקה משתנה מקצה לקצה, תזוזה במה שהציבור רוצה בו ובמה שהוא תומך בו".

מחרתיים, אם לא יקרה נס או אסון, כיוון הפוליטיקה בישראל ישתנה מקצה אל קצה. ראש הממשלה הוותיק בתולדות ישראל יפנה את מקומו לראש קואליציית אויביו, נפתלי בנט. אבל בניגוד למצב הנפשי של הציבור הבריטי 79', בישראל 21' לא נרשמה תזוזה דרמטית בעמדת הציבור. הים אותו ים, העם אותו עם, ולימין יש עדיין רוב מוחץ בכנסת ישראל. מה כן קרה? מהפך ביכולת התמרון והתחבולה של אויבי נתניהו. הפעם, עלה בידם. אחרי אינספור סבבים הם מצאו פרצה בחומות סביבו, גייסו תומכים בתוך ביצורי הימין והכריעו אותו.

נתניהו עצמו תרם רבות להצלחתם. לו רק היה מציע לגדעון סער בממשלה היוצאת רבע ממה שהציע לו בחודש האחרון, או מציע את כסאו לבכיר ליכוד אחר, הימין היה נשאר בשלטון. אלא שהוא סירב להציע, אוהביו הרבים שפכו את זעמם על כל מי שהעלה הצעה ברוח זו, ולכן הימין ינדוד מחרתיים לאופוזיציה, מי יודע לכמה זמן.

אבל על טעויות נתניהו, המנהיג הפנומן שהציל אותנו מהקורונה, כבר נכתב פה רבות לאחרונה. לא נשפוך עוד מלח על פצעיו ועל פצעי אוהביו. גם על גדעון סער כבר נכתב פה. בגללו, בעיקר בגללו, מפלגת האחים המוסלמים קיבלה זכות וטו קואליציונית במדינת היהודים. סרבנותו גרמה לנתניהו הנואש לחזר אחרי מנסור עבאס, ובסופו של דבר הכשירה את צירוף רע"ם לקואליציית בנט־לפיד.

האם ההיסטוריונים יעניקו צל"ש לבצלאל סמוטריץ', שפסל את עבאס מכול וכול? לא בטוח. סמוטריץ', הגורם העקבי ביותר בגוש הימין ז"ל, התנהג באופן מגלומני בחודשים האחרונים. הוא חתר לקרע עם בנט בתחילת מערכת הבחירות, ניכס לעצמו את המותג "ציונות דתית", ולא נועץ באיש לפני שהכריז על החרמת עבאס. אפילו איתמר בן־גביר גילה בשלב מסוים סימני גמישות בנדון, שלא לדבר על רבנים חרד"לים בכירים, אבל סמוטריץ' החליט שהציונות הדתית זה הוא, רק הוא, וכך חרץ את גורל נתניהו וגוש הימין. איש חכם ומוכשר כמותו היה אמור לקחת בחשבון שאם נתניהו לא ישתדך לעבאס, לפיד ובנט ישתדכו איתו, אבל הוא התאהב בעיקרון וכנראה גם בעצמו.

אגב, חבל שסמוטריץ' לא גילה נחישות דומה בחודש מאי לפני שנתיים, כשנתניהו מיהר לפזר את הכנסת הטרייה וללכת לבחירות שניות. סמוטריץ' היה יכול להטיל וטו על המהלך הנמהר, אך חשש לצאת נגד נתניהו. דווקא הפעם הוא לא חשש, וכך הגענו הלום. שנתיים וחצי של התנהלות ימנית בעייתית הוליכו להקמת ממשלה מוזרה. "ממשלת הפכים", קורא לה ד"ר אבשלום קור; אפשר גם "ממשלת שינוי", ועוד איזה שינוי, רק לא ממשלת אחדות, בבקשה.

קואליציה הנסמכת על 61 מנדטים בלבד מייצגת לכל היותר חצי מהעם – 50.8 אחוז. אין שום דמיון כמותי בינה לבין ממשלות האחדות המיתולוגיות, שנשענו על רוב פרלמנטרי סוחף ושיקפו את רחשי לב הציבור. ממשלת אשכול־בגין, לדוגמה, שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים, השתרעה על 111 מושבים בכנסת (92.5%). בחוץ נשארו רק הקומוניסטים, אורי אבנרי, ובאופן פורמלי בלבד גם ארבעת חברי אגודת ישראל. כשהגיעו בשורות הניצחון המלהיבות מהחזית, כמעט כולם התחבקו במקלט.

גם ממשלת פרס־שמיר 1984 נהנתה מרוב מרשים – 97 מושבים. ימין ושמאל ישבו בה בחריקת שן הדדית, אך מתוך הכרה בצורך לשלב ידיים לנוכח מצב המשק הנורא והתיקו בבחירות. שתי ממשלות האחדות שהקים אריאל שרון שיקפו אף הן את רוב הקשת האלקטורלית – 80 ו־85 מושבים בהתאמה. ולסיום, ממשלת נתניהו השנייה בערוב ימיה, אחרי צירוף קדימה בראשות שאול מופז – 94 ח"כים (78%).

אם בנט, לפיד וסער יתעקשו בכל זאת לתאר את הקואליציה החדשה כ"ממשלת אחדות", הם יעצימו את הניחוח האורווליאני שכבר מתפשט באוויר בימים האחרונים. אחרי חודשים רבים של מיצגי שנאה מחרידים מול בלפור, פוסטר אינפנטילי של בנט בכאפייה מוצג פתאום כ"הסתה" רצחנית. המונח השגור "בוגד" זוכה לעדנת זעזוע. רק לפני שנה אפילו דוד גרוסמן התכבד בו ב"הארץ", אחרי שהעז לתמוך בממשלת נתניהו־גנץ (74 מנדטים), ואילו עכשיו אסור להטיח אותו באלה שאך תמול שלשום נשבעו לא לשבת תחת לפיד. צמד המילים התמים "לעשות הכול" מעמיד על הרגליים את השב"כ.

בנט מודה בימים האחרונים שהוא אכן הפר הבטחות, במיוחד זו שנתן בערוץ 20, אך מזכיר שהוא אינו המנהיג הראשון שהפר, ושהמטרה ראויה בהחלט: מניעת בחירות חמישיות והמשך הצניחה הישראלית אל מצב כאוטי. הוא גם טוען שלא תכנן הכול מראש, ושלאחר פרוץ המערכה האחרונה בעזה באמת התעתד לחזור לחיק הימין, ואפילו נועד בחשאי עם נתניהו, אבל בליכוד לא הצליחו להביא את העריקים המובטחים. זו גרסתו. אפשר לכעוס עליו, מוצדק לחשוד בו, לא לשכוח ולא לסלוח, רק לא לתאר את המצב הפוליטי החדש במונחים שואתיים, כי ההגזמה פועלת כבומרנג. בנט לא שמאלן.

כמובן, כמו אנשי ימין אחרים שהנהיגו את ישראל לפניו, ובכללם מנחם בגין הנערץ, גם בנט עלול להיכנע ללחצים חיצוניים, אך ברור שזו אינה המוטיבציה שלו. יו"ר ימינה לא מגיע לבלפור כדי לחולל התנתקות חדשה או אוסלו ג'. הוא מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר. בחדרו בבית הוריו בחיפה נתלה הפוסטר המפורסם של תנועת התחיה. לאשתו, גילת, יש עדיין סרט כתום באוטו. "לא יהיו פריצות דרך ימניות, אבל גם לא פריצות דרך שמאלניות", הוא השמיע השבוע הבטחה סבירה. שמחת השמאל הצפויה לרגל הדחת נתניהו מצערת אותו, אך לדבריו היא תקטן אם הימין יתאבל פחות, ולדעתו כך ראוי להיות. "יש לי משהו שלא היה לאריק שרון", אומר ראש הממשלה המיועד, "יש לי א־לוהים".

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.