שלוש דקות הן נצח מבחינה טלוויזיונית. בשלוש דקות אפשר לשדר שש פרסומות מושקעות, שיר באורך בינוני, ריאיון חצי־מעמיק עם שר או חבר כנסת, כתבה שעוסקת בקשיים של בעלי מוגבלויות או שני פסוקו של יום. ב"כאן 11" כנראה חושבים שזמן האוויר של הערוץ הציבורי לא שווה הרבה, אחרת אי אפשר להסביר את שלוש הדקות המהממות בתפלותן ובכלום שהיה בהן, וששודרו ביום חמישי האחרון. זה קרה במסגרת התוכנית "ערוץ אפס", שמסיבה כלשהי מוגדרת כסאטירה.
לפני שבועיים, בפרק הראשון של הדבר המשונה והתמוה הזה, שנראה כאילו נחטף מפח אשפה במגמת תסריטאות כושלת בתיכון לא מוצלח במיוחד, הצליחה התוכנית לעורר אדוות עניין ברנז'אית קלה כשדמות שניסתה בחוסר כישרון בולט לגלם את דמותו של עמית סגל, זכתה לתואר "בן של טרוריסט". הפרובוקציה הייתה כל כך שקופה וילדותית, עד שמעט מדי פוקוס הושם אז על איכות התוכן. פשוט מביך. אף שורה לא הצחיקה, אפילו לא העלתה חיוך.
נו, עברו שתי תוכניות, אולי משהו השתפר? ובכן, הפתעה, לא. בסוף התוכנית, שגרמה להתכווצות מבושה על האנשים שמעורבים בכתיבה, בבימוי ובמשחק, הופיע גם מערכון סיום של שלוש דקות והבהיר מה מנסים האנשים האלה לעשות כאן: להעביר את הזמן עם אפס יצירתיות ולקבל על כך כסף ציבורי. על מה היה המערכון? זה יהיה קשה אבל ננסה. ידיעה חדשותית ולפיה "עוזר שר נעצר השבוע בחשד למעורבות בפרשת שחיתות", מתקבלת בתדהמה על ידי כל הגורמים האפשריים. במשך שלוש דקות ויותר עבר "המנחה" לכמה וכמה כתבים ובסוף גם ל"דובר הכנסת" (איש עבה בשר עם כיפה סרוגה על הראש, כי הרי נשארה לנו כיפה מהמערכונים האוויליים הקודמים אז בואו נשתמש בה שוב), ששוב ושוב נשנקים, מתייפחים, מבשרים על הלם שאוחז אותם ואת סביבתם בעקבות הידיעה המרעישה.
פטיש חמישה קילו המונחת על ראשכם היה עושה עבודה מעודנת ומתוחכמת יותר. הבנתם, טמבלים, ישראל מדינה מושחתת ולכן אנחנו כבר לא מתרגשים מעוזר של סגן שר שנעצר בחשד לשחיתות. לא הבנתם? נחזור על הפאנץ'. ועוד פעם. ועכשיו בשינוי מילים. הנה שוב. ושוב. כן, זה היה מתיש בדיוק כמו שזה נשמע. שלוש דקות של פאנץ' אחד עבש שנמתח כמו מסטיק שכבר מזמן נגמר לו הטעם. לכאן 11 יש הברקות. לא הפעם. ממש לא הפעם. כלומר, ממש ממש לא הפעם. זאת אומרת ממש ממש ממש לא הפעם. הנה, אני עושה עכשיו סאטירה כמו ערוץ אפס, אולי תשלמו גם לי.
