עובדה היא שלמרות דברים נחרצים שנאמרים, חלקם על ידי אנשים בעלי השפעה רבה, הציבור הימני בכלל והציבור שומר המצוות בפרט, אינו מגיע בהמוניו להביע את מורת רוחו מממשלת השינוי. המעטים המעורבים בכך מוחים ברובם בדרך לגיטימית, גם אם מציקה ומרגיזה לעיתים. ואלה הנוהגים בבריונות מילולית והתנהגותית בוודאי צריכים להדיר שינה מעינינו ובעיקר מעיני רשויות המשפט והמשטרה. אבל עדיין העובדה המרכזית, לפחות עד כה, בולטת ביותר: ישנה מבוכה, ישנה אכזבה, דאגה גדולה מציקה לרבים, אבל אין תחושה של "מלחמה על הבית", אין תגובה מעשית לקריאה לפעולה "בכל דרך אפשרית" כדי למנוע את הקמת הממשלה החדשה.
דומני שבין השאר פועל כאן הספק. יותר מדי דעות נחרצות נאמרו והוכרזו במדינת ישראל בשנים האחרונות. היה לכאורה ממש "ברור" מה חיוני ולאומי ומה מיותר ואפילו מסוכן. חלק ממנהיגי הציבור בתחומים הדתי, הרוחני והפוליטי היו ברורים ביותר. אבל מתברר, כמו ברוב חיינו האנושיים, שהדברים מורכבים מאוד והאדם מוכרח לכבד את הספק, את ההתלבטות ואת האפשרות של הטעות, גם אם היא חלה כלפי מישהו שהוא מכבד מאוד.
כבר קשה לשכנע את הרבים שהחלפת נתניהו בראש ממשלה אחר זו "גניבת המדינה" או שבר לאומי ממשי. הדעות הלאומיות והמסורתיות מושרשות במדינת ישראל מעבר לאדם מסוים, תהא השפעתו אשר תהא. גם הצד "השני" נראה פחות מפחיד ובוודאי פחות דמוני. כבר אי אפשר לשכנע בקלות את הרבים שמי שמוביל למערכות בחירות חוזרות ונשנות מונע רק מאהבת ישראל. אי אפשר להמשיך ולטעון בנחרצות שאי־קיום הסכמים פוליטיים מצד נתניהו יכול להיות מוסבר תמיד על ידי אינטרס עליון שרק הוא מבינו. אני חושב שאצל לא מעט אנשים השבר היה ביחסו של נתניהו לגנץ. זאת הייתה פעם אחת יותר מדי כלפי מי שכיהן בזמנו כרמטכ"ל צה"ל.
אמנם לימדו אותנו חכמינו ש"אין שמחה כהתרת הספקות", אבל כדי להגיע למצב של יישוב הספק צריך גם לדעת לקיים אותו ולהכילו. אנשים רבים בקרב ציבור הכיפות הסרוגות הם טיפוסים "מתלבטים". האתגר בשמירת מצוות, לימוד תורה, שירות משמעותי בצה"ל, השגת פרנסה והקמת משפחות ברוכות ילדים בגיל צעיר יחסית – מצריך מציאת פתרונות לא פשוטים. נדמה שחלק מהמחנכים המסורים של הדור הזה אינם מודעים לגיוון האישיותי של קהלם הציוני־דתי. ישנן קריאות פומביות נחרצות שכבר מתקבלות אחרת, גם אם יש כבוד עמוק ורב כלפי מי שאמר אותן ברבים. בוודאי שישנם חששות כבדים, יותר כלפי אופייה של המדינה ופחות כלפי צעדים מדיניים מפתיעים.
במקביל, עד כה הציבור החרדי מגיב לשינוי הפוליטי בהתכנסות פנימית שקטה ובחשש לגורל מפעליו החינוכיים. גם בקרבם דומני שלא מעט מהססים עתה אם מנהיגיהם הפוליטיים שגו כשלא כפו על נתניהו לקיים את ההסכם עם גנץ. אם מובילי הממשלה החדשה ידעו לכבד את הספקות הפוליטיים המצטברים אצל רבים בקרב הימין ושומרי המצוות, עשוי לחול כאן שינוי חברתי מבורך.
