כדי לקדם מדיניות שמאל ליברלית, אין כל צורך בממשלת שמאל: בתי המשפט עושים לבד את העבודה. האם חזה נשי בגופה של אישה החווה את עצמה כגבר יכולים להיחשב ל"מחלה, או פגיעה, או פגם, או עיוות"? זו השאלה שעמדה במרכז תביעת ביטוח שהגישה צעירה בת 22 נגד חברת הביטוח איילון, בדרישה לשפות אותה בגין ניתוח פרטי לכריתת חזה שעברה בהליכים לשינוי מין.
אין חוק המכיר בנטייה טרנסג'נדרית כמחלה המחייבת טיפול, טענה חברת הביטוח. התובעת היא אדם בריא לחלוטין ולא הציגה כל ראיה למחלה או סיכון בריאותי המחייבים כריתת חזה; עוד טענה החברה שהתובעת רכשה את הפוליסה שנה בלבד לפני הניתוח, ובלי שהזכירה בשאלון שמילאה שום פרט הקשור לנטייתה, מה שמעלה חשד להונאת ביטוח. התובעת טענה מנגד שרק חודשים ספורים לפני הניתוח הבינה סופית שהיא גבר בגוף אישה, שהחיים בגוף אישה הסבו לה סבל רב, ועוד.
התיק מעניין בשל הנרטיב הלהט"בי המקיף ששילב השופט משה תדמור־ברנשטיין בפסק דינו. מהו טרנסג'נדר, תהה השופט וענה, "טרנסג'נדר הוא כל מי שאיננו סיסג'נדר". סיסג'נדר, לפי השופט, הוא "אדם שחי בהתאמה בין זהותו המגדרית למין שיוחס לו בלידתו", טרנסג'נדר הוא אפוא אדם שחי בחוסר הלימה בין המגדר שלו ובין המין שלו.
כמובן, תדמור־ברנשטיין לא המציא את ההבחנה בין מין למגדר. הטענה שהמגדר הוא חוויה סובייקטיבית נזילה וחמקמקה רווחת מאוד בשיח הלהט"בי. בחוות דעת שצוטטה בפסק הדין נכתב כי המגדר הוא "חוויה פסיכולוגית המתחילה להתפתח בגיל שלוש", ומאז כל אדם בכל גוף יכול לחוות את עצמו כ"גבר, אישה, גם גבר וגם אישה, לא גבר ולא אישה".
לפי חוות הדעת, אין לדעת ואין לצפות מה יהיה המגדר הסופי של האדם, שכן הביולוגיה היא רק רכיב אחד בשלל הרכיבים המשפיעים על המגדר. אגב, אחד המאפיינים של השיח הלהט"בי הוא ההתעלמות המוחלטת ממספרים וסטטיסטיקות; העובדה ששיעור הטרנסים באוכלוסייה הוא מזערי לא מפריעה להם להחיל הגדרות ומאפיינים של הקצה על הכלל.
המצאת המגדר
אבל החידוש המושגי הגדול של שופט השלום מתל־אביב הוא במילים "המין שיוחס לו בלידתו". כלומר גם המין הגופני הוא רק הבניה חברתית, שלא לומר אשליה. כאשר המיילדת מבשרת ליולדת המותשת והדומעת "מזל טוב, יש לך בת", היא לא מגדירה עובדה אוביקטיבית, אלא ממציאה סיפור.
השופט מודה ביושר שאין שום חוק מפורש שמכוחו אפשר לחייב את חברת הביטוח, אבל בעולמו של השופט לא צריך חוק כדי לקחת כסף. אומנם החוק לא מכיר בזהות הטרנסג'נדרית, אבל "עצם הווייתו וערכי היסוד שבאדניו נותנים זכות להגדרה עצמית מגדרית ולרישומה במסמכים רשמיים". מאחר שהמדינה משקיעה משאבים רבים כדי לתת מענה לצרכים ולמצוקות של קהילת הטרנסג'נדרים, מטעים השופט, יש מקום לחייב גם את חברות הביטוח לסייע בכך.
תדמור־ברנשטיין סוקר את גלגולי "הוועדה הרב־מקצועית לבחינת מתן אישור על שינויי מגדר" במשרד הבריאות. עד נובמבר 2015, פעילותה הסתכמה במתן אישורים לניתוח לשינוי מין – הן ניתוחים מלאים והן ניתוחים חלקיים, כמו ניתוח לשינוי פנים ללא כריתת איברי המין מהטעם ש"נראות היא חלק חשוב ביותר בשינוי מגדרי, הרבה יותר מניתוח תחתון. שינוי פנים הוא כרטיס הביקור".
מנובמבר 2015, מסביר השופט, הוועדה נטלה לעצמה סמכות נוספת: מתן אישור על שינוי מין גם ללא ניתוח. מי שרוצה היום לשנות את מינו מגבר לאישה או מאישה לגבר כבר לא צריך לעבור ניתוחים יקרים הכוללים לעיתים סירוס מיני ועיוות פיזי של הגוף. אם הוא ישכנע את הוועדה שאין התאמה בין "המגדר שהוא מרגיש" ל"מין שיוחס לו", הוא עשוי לקבל תעודה המכריזה על מינו החדש. נפקא מינה: אם אתן רואות גבר במלתחות הנשים אל תמהרו לגרש אותו. ייתכן שבכיסו מונחת תעודה.
"מי שהוא טרנסג'נדר במיהותו המגדרית, ביצוע הניתוחים שיביאו אותו לחיות בגוף המשקף את המין האמיתי שלו הוא 'צורך' ולא 'בחירה'", קבע השופט. לכן הניתוח הזה עומד בהגדרת "מקרה ביטוח" המוגדר בפוליסה כך: "(כאשר) מצבו הבריאותי של המבוטח מחייב ביצוע ניתוח".
חברת הביטוח העלתה מצידה טענה חזקה: גם אם נקבל שהטרנסג'נדרית סובלת ממצוקה המחייבת אותה לעבור ניתוח לכריתת חזה, אין זו מחלה פיזית־גופנית אלא מצוקה נפשית, והפוליסה שרכשה החריגה במפורש אירועים שנגרמו בגין מצבים נפשיים ("המבטח לא יהיה אחראי בגין מקרה ביטוח אשר נגרם ממחלת נפש, הפרעת נפש וטיפולים פסיכולוגיים או פסיכיאטרים").
הטענה נדחתה במהלך מעניין. השופט מצטט מסמך ובו נכתב ש"במדריך האבחנות הבא של ארגון הבריאות העולמי לא ייכללו טרנסג'נדרים כחלק מהאבחנות הפסיכיאטריות, אלא יסווגו כמצב רפואי עצמאי של אי הלימה מגדרית הקשור לבריאות מינית". המכתב הזה מסבך את התביעה, שכן הפוליסה מעניקה כיסוי רק לניתוחים הנדרשים בשל מחלות או פגיעות. אם נטייה טרנסג'נדרית אינה מחלה, הפוליסה לא אמורה לכסות אותה. כדי ללכת עם ולהרגיש בלי, הגה כבוד השופט את החילוק הלמדני הבא: "הניתוח הוא צורך קיומי בריאותי, ואילו המצוקה הנפשית היא רק תוצאת לוואי… אי ההלימה המגדרית היא בעיה רפואית עצמאית", כלומר לא בעיה נפשית.
את החילוק הזה מבסס תדמור־ברנשטיין על מחלוקת הפוסקים שנתגלעה סביב ספר האבחונים המוביל של העולם הפסיכיאטריה, ה־DSM. מתברר שבניגוד להצהרת ארגון הבריאות העולמי, ב־2013 נוספה ל־DSM האבחנה "דיספוריה מגדרית", שמשמעה "אי נוחות עמוקה מהמגדר". בפרשנות לסעיף נחלקו הפסיכיאטרים: יש שהסבירו ש"הבעיה אינה בתפיסה המגדרית של הפרט אלא בתגובה הרגשית דיספורית (עצבות)". אחרים טענו מנגד ש"האבחנה החדשה משקפת מצוקה מגדרית הנובעת מיחס הסביבה אל הפרט, ולא בשל פסיכופתלוגיה אינהרנטית".
פירוש: שני המחנות לא מוכנים "להעליב" את הטרנסים, וטוענים שהנטייה הטרנסית טבעית, בריאה ואינה משקפת הפרעה או לקות. אבל האסטרטגיה הזו יוצרת בעיה אחרת: אם אין הפרעה או לקות, מדוע יש דיכאון (ותקציבים לטיפול בו)? כאן נחלקו בית שמאי ובית הלל. אלו טוענים שהבעיה היא אצל האדם ש"לא מקבל את עצמו" ולכן סובל מדיכאון, ואלו לעומתם לא מוכנים לומר שנטייה טרנסית גורמת למצוקה, אלא מסבירים שהבעיה היא בחברה השמרנית שאיננה מקבלת את הטרנסים. השופט משתמש בכך כדי לקבוע שהמצוקה של התובעת אינה בעיה נפשית אלא תופעה נלווית, כמו דיכאון שחולי סרטן סובלים ממנו לעיתים, ולכן הטיפול בו לא יוחרג מהפוליסה.
הנדסה חברתית
התיק הזה ממחיש את כל מה שמקומם בשיח הלהט"בי. כל אדם הגון יסכים שחמלה היא תכונה מוסרית נעלה שיש לדבוק בה; שכל אדם, בטח אם הגיע למצוקה חריפה עד כדי כך שהוא מוכן לסרס את עצמו, ראוי לכבוד, להכלה, לחמלה ולזכויות; שחברה מוסרית אמורה לתמוך ביחידים בתוכה הנאלצים להתמודד עם אתגרי חיים בלתי אפשריים; ושמי שמבזה אדם בשם נטייתו המינית ראוי לכל גינוי. על כל אלה לא אמורה להיות מחלוקת. הבעיה היא שהשיח הלהט"בי, שחודר חזק לעולם המשפט, מנצל פעם אחר פעם מצוקות אנושיות כדי לקדם הנדסה חברתית מקיפה. הכול כשר במסגרת פרויקט מחיקת הזהויות האנושיות והשלטת האוניברסליזם המשטיח.
בעולם המעוות הזה אין לעולל גוף גברי או גוף נשי, אלא רק "מין שיוחס לו". טרנסג'דריות היא לא מצוקה נפשית שצריך לטפל בה, אלא נורמה כנסייתית חדשה המכופפת כל נורמה אחרת, מזכות הקניין של חברות הביטוח ועד היושר האינטלקטואלי של פסיכיאטרים, הנאלצים לעשות סלטות באוויר כדי לנסח הגדרות מופרכות.
כאשר צד אחד לסכסוך משתמש בשיח להט"בי, כל החוקים האחרים מתאדים, מחוק החוזים ועד סעיפי חוק העונשין העוסקים בהונאה ובחוסר תום לב. הבעיה היא שהדורסנות הזו איננה מעודדת סולידריות וחמלה, אלא רק מעמיקה את התחושה שכוהני כת זכויות האדם באו לעשות עלינו סיבוב.
