אם יש משהו יסודי המאפיין את סוד הקיום היהודי, הרי שהוא מונח בחיים במציאות של פרדוקס. גם המציאות הפוליטית העכשווית מזמנת לנו את אחד מגדולי הפרדוקסים. לא מעט גורמים בימין מזילים דמעה על השבעת הממשלה החדשה ועל אובדן השלטון, כשם שיש לא מעט המציינים בשביעות רצון את האירוע ואת סיום כהונת נתניהו בבלפור. גם אלה וגם אלה אינם ערים לכך שהאמת הגדולה אינה מונחת בקליפה החיצונית של המציאות, אלא ברבדיה העמוקים. אלה מלמדים דווקא על ניצחונו הגדול של מה שהוגדר בשיח הציבורי, ללעג או לזכות, כתופעת ה"ביביזם".
ביסודו של זה עמד רעיון שהתאים כמו כפפה ליד ההוויה הישראלית המאופיינת ביכולת לקיים דיאלוג ותנועה בין גבולות האוטופיה ומשאות הנפש המדומיינות ("פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות"), ובין חומרי הגלם ויסודות המציאות המכתיבים את גבולות האפשר. אלו משרטטים תקרת זכוכית בדרך למימוש שאיפות הקצה, מגדירים את המציאות במונחים של דרך ומאמץ מתמשך ("אין קץ לדרך הזו העולה, סופי דרכים הם רק געגוע"). מדובר במעין דרך אמצע שכל מהותה ספוגה בתוך ריאליזם ואמנות היכולת לנוע בתווך שבין הקצוות ובמרווח שבין הטיפות.
ואם כבר דיברנו על פרדוקסים הרי שאצל נתניהו התקיים אחד שכזה. בין סגנונו הרוויזיוניסטי שאופיין בהיותו צלול, תקיף, חד־משמעי שלכאורה נטה למוחלטות ולמימוש של מטרות קצה, לבין מאפייני התנהלותו בפועל אשר הוגדרו דרך תפיסת האמצע היהודית קלאסית. זו שלא הייתה מביישת את גדול מנהיגי תנועת העבודה, דוד בן־גוריון. ההשוואות שנעשו לעיתים בין שני האישים אינן מקריות ובוודאי שאינן מופרכות. הרושם הוא כי נתניהו עצמו התבונן על פועלו במונחים המשכיים לאלה של מייסד המדינה, ולא רק במונחים הטכניים של אורך הקדנציה הפוליטית.
כאשר בוחנים את מורשתו של נתניהו, לפחות בעשור האחרון, הרי שהיגיון קבוע מאפיין את עשייתו כמעט בכל תחום. הוא נוגע לאותה דרך אמצע שאינה מחזיקה בקצוות אלא מקדשת את התווך שביניהם. כך, בתחום המדיני ידע נתניהו לנווט בין החזונות האוטופיים־משיחיים של השמאל בדמות רעיון שתי המדינות לבין אלה של הימין בדמות המדינה היהודית האחת. הוא ניתב את המדיניות לשימור עליונותה הביטחונית של ישראל במרחב שבין הים לנהר דרך טיפוח בפועל של רעיון האוטונומיה הפלסטינית. בתחום הביטחוני, נמנע נתניהו מהרפתקאות מרחיקות לכת נוסח מערכה צבאית באיראן או מול חיזבאללה בלבנון, אבל שימר את האינטרסים הישראליים הביטחוניים באמצעות מערכות חשאיות, מודיעיניות ואחרות.
כלכלית, נתניהו הילך בין המאמץ לטיפוח הכלכלה הקפיטליסטית כמנוע צמיחה משמעותי לבין ההכרח בהכנסת עידונים חברתיים כדי לצמצם את נזקיה של זו בכל הנוגע לקיומם של פערים חברתיים ויוקר המחיה. גם בתחום החברתי, ניתבה ישראל של נתניהו את עצמה בין מצב הצבירה הבסיסי של מציאות שבטית וזהויות קהילתיות, שאגב אפיין את הישות העברית משחר קיומה, לבין הצורך בשימור גרעין הממלכתיות העל־מגזרית וכוחה של המדינה העומדים ביסוד המפעל הציוני בארץ. אפילו פוליטית, נתניהו ידע לשתף פעולה עם גורמים במרכז המפה הפוליטית, ולכונן קואליציות עם קדימה של ציפי לבני, יש עתיד של יאיר לפיד וכחול לבן של בני גנץ.
יותר מאשר ייצוג מובהק של פוליטיקה ימנית, נתניהו היה ועודנו ייצוג מובהק של פוליטיקה יהודית, או כפי שהגדיר זאת מנחם בגין בשנת 1977: "ראש ממשלה בסגנון יהודי". זה היה סוד כוחו של נתניהו והמחולל של ההישגים יוצאי הדופן אליהם הגיעה ישראל בעשור האחרון. ישראל של נתניהו הפכה, במסגרת תפיסת האמצע היהודית, למעצמה כלכלית וטכנולוגית; מקור לחדשנות טכנולוגית; אי של יציבות ביטחונית באזור קשוח רווי טלטלות ואלימות; גורם מדיני משמעותי בעולם ובמזרח התיכון; ומקום שבו נהנו אזרחיה משגשוג ואיכות חיים גבוהה.
זו גם הסיבה שהאתגור לנתניהו לא קם מהכיוון הרעיוני. מתנגדיו הבולטים, ודאי משורות המחנה המוגדר כימני, לא העמידו דרך חדשה או רעיון שונה, זולת נוסחאות על מנהיגות "שבאה לעבוד", על ענייני טוהר המידות ותאווה אישית לשלטון חסר מיצרים, כשהם חותרים במהלך שכולו מבוסס על כוח להפוך את עצמם לנתניהו.
השותפים לממשלה החדשה בישראל הולכים בדרך האמצע של נתניהו. הדבר בא לידי ביטוי בעצם המעשה הפוליטי של הנדסת הממשלה המבקש ליצור רשת של שיתוף פעולה בין גורמים שאינם חולקים זה עם זה מטענים אידיאולוגיים, אבל לא פחות חשוב מכך גם במובן הרעיוני. כל מי שקורא את ההסכמים הקואליציוניים ער לכך שהממשלה הבאה אינה חותרת למצב את עצמה כממשלה פורצת דרך. בתי חולים בנגב ובגליל, קידום חברות ההזנק במדינה, השקעה במגזר הערבי, ועוד סיכומים מעין אלה מעידים על הרוח הפרגמטית־ריאליסטית שנושבת מכיוון שותפיה, ועל הליכה באותה דרך אמצע שסלל נתניהו.
ניצחון או הפסד אינו תלוי רק בתוצאה פוליטית טכנית של זהות ראש הממשלה הבא או הרכבה של הקואליציה הבאה. הוא נוגע ברעיון המכונן שידריך את אלה הרואים את עצמם כיורשיו של נתניהו. במובן הזה, אין ספק כי לפחות לפי נתוני הפתיחה של הממשלה הבאה, ה"ביביזם" הוא המנצח הגדול ונתניהו עומד בשורה אחת עם מנהיגותו של בן־גוריון. גדולתו של האחרון נבעה הרבה פחות מעניינים הנוגעים לאורך הקדנציה הפוליטית שלו, ויותר למידת השפעתו ארוכת הטווח על המעשה הציוני בארץ ישראל בעניינים הנוגעים למשל לתפיסת הביטחון, יחסי דת ומדינה, הגדרת מקומה של ישראל במרחב האזורי והיחסים עם האזרחים הערבים בישראל.
גם אם כך, היכולת של הממשלה החדשה לצעוד בדרך ה"ביביסטית" ולייצר המשכיות בסיפור ההצלחה הישראלי־יהודי אינה מובטחת מראש. היא תלויה בשני עניינים מרכזיים, לגביהם מתקיימים גם שני סימני שאלה: הראשון, ביכולת האישית של שני ראשי הממשלה, בנט ולפיד, להתנהל במסגרת היגיון ופילוסופיית האמצע. דבר זה אינו מובטח במציאות של חוסר ניסיון אישי; והשני, התנאים המערכתיים שעלולים לטלטל את ישראל מדרך האמצע אל הקצוות המאתגרים, שעלולים להוציא אותה מכלל איזון, כמו למשל ניסיון לאכוף עליה מבחוץ חזרה לפרדיגמה המדינית של הסדר מול הפלסטינים המבוסס על פנטזיית שתי המדינות; או למצער ניסיון מבפנים לערער את מודל הקיום השברירי של הקהילות הישראליות, דרך חזונות קצה הנוטים למוחלטות, למשל ביחס לחרדים וקבוצות נוספות.
