בתקופה האחרונה אני מוצאת קשר רב בין הימים האחרונים לבין ימי הגירוש הנוראים.
ימים בהם האמון הבסיסי במי שנמצא לימינך מתפורר, ימים בהם הפסוק "מאין יבוא עזרי" מתחיל להיות תהייה מוצקה.
אני זוכרת איך בימים ההם, כשהיינו עסוקים במאבק ובמלחמה נגד הגזרה הנוראה, לא ראינו דבר מעבר לאותו יום, היום בו הכול יקרה או לא יקרה.
מרוב שהיינו טרודים במחשבות על דרך חדשה ויצירתית עליה עוד לא חשבנו כדי למנוע את הגירוש – עוד הפגנה המונית, עוד עצרת תפילה, עוד שרשרת אנושית ועוד מבצע פנים אל פנים ברחבי השפלה – לא העלינו בדעתנו לתכנן את היום שאחרי.
לא היה אחד, גם לא ההנהגה המובהקת של הימים ההם, שהעז לדבר, לכתוב, לתכנן את הימים שיבואו אחרי שיעלו הטרקטורים על הקרקע, יקרעו את הלבנים מהבתים וישאירו חורבה עליה ירקדו אויבינו שנים רבות.
וכשהיום הזה הגיע ואחינו מהגוש מצאו את עצמם באתרי קרוואנים שונים או בבתי מלון דחוסים ברחבי הארץ, עמדנו המומים ולא ידענו מה עלינו לעשות עכשיו.
זה לקח יותר מדי זמן עד שהתאוששנו מההלם, מכך שהחורבן התרחש. והנה, אנחנו בעידן ללא גוש קטיף. ימים רבים עברו עד שהתחלנו להמציא את עצמנו מחדש, עד שחזרנו לתת אמון בהנהגה, עד שהוצאנו מתוכנו מנהיגים חדשים ועד שהשתלבנו מחדש בסדר היום הארצישראלי.
אני מרגישה שאנחנו כעת בדיוק בימים ההם.
כל כך עסוקים וטרודים היינו ב"היה לא תהיה", בלמנוע מהממשלה הזו לקום. הוקענו, החרמנו, הפגנו, צייצנו וכתבנו מאות ואלפי מכתבים ופוסטים נגדה בכל דרך שאותיות הקודש מציעות לנו.
אבל הנה, לדאבוננו, צערנו ואימתנו זה קרה. התעוררנו הבוקר (ב') ואיכשהו לא ירדה אש מהשמיים ועצרה את האירועים.
וכעת מה?
כעת הגיע הזמן לחפש נקודות מהן נוכל להפיק את המירב; כעת הגיע הזמן שמנהיגינו יצאו לציבור ויאמרו להם שעם כל הפחד והאימה צריך למצוא אינטרסים משותפים. צריך למצוא את המשותף והמחבר וממנו לצאת לעבודה. ויש עבודה.
כן, אני חוששת, על ההתיישבות ועל זהותה של המדינה שלי; כן, הייתי שמחה מאוד לו הממשלה הזו לא הייתה קמה; לא, אני לא מאמינה שזו הייתה האופציה היחידה; כן, יש בי כעס גדול כלפי חלקים גדולים מיושבי הממשלה הזו על המהלך שעשו ועל תחושת האכזבה הגדולה מהם.
יחד עם זאת, במעין פרדוקס שכזה, אני מאמינה כי חובתנו היא שלא להפנות אליה גב כי היחידים שייפגעו מזה יהיו אנחנו, אנשי הימין, ההתיישבות והשמרנים.
תקראו לי חנפנית, תקראו לי כנועה וותרנית.
בסופו של דבר אני מאמינה שיש ריבון לעולם וישועת השם כהרף עין.
בכאב ובהשלמה, אני עומדת היום זקופה וגאה ואומרת בהצלחה לממשלה ולעומד בראשה, נפתלי בנט, ראש הממשלה גם שלי.
