מידת החסד, שהייתה אחת התכונות הכי מאפיינות של הרב אביחי רונצקי, היא גם זו שחשפה את מחלתו. לפני שנים רבות אימצו הרב ואשתו רונית ילד שהוריו הביולוגיים זנחו אותו בבית החולים, בגלל שלל מחלותיו. בין השאר היה הילד חולה כליות; כלייתו האחת נכרתה בגיל 13, ובשלב מסוים גם השנייה הייתה בסכנה והיה ברור שהוא נזקק להשתלה. הרב רונצקי התנדב מיד לעשות זאת, אבל אז התברר שאין התאמה בין השניים.
מתוך אותה נכונות עקרונית לתרום כליה, החליט הרב שבכל זאת יתרום אחת מכליותיו לחולה הנזקק לכך. החולה שנמצא מתאים היה ערבי־ישראלי. לרונצקי, איש ימין מובהק, לא הייתה בעיה עם התרומה הזאת. אלא שרצה הגורל, ובמהלך הבדיקות לקראת הוצאת הכליה התברר שהרב לקה בסרטן המעי הגס. המחלה הביאה בסופו של דבר למותו.
גם משפחתנו זכתה ליהנות ממידת החסד של רונצקי. כשאשתי המנוחה במבי חלתה בסרטן, חיפשנו כמובן כל דרך אפשרית להביא לרפואתה. שמענו שבדרמסאלה שבהודו חיים נזירים טיבטים שרקחו תרופה נגד סרטן, הניתנת באמצעות כדורונים חומים קטנים. ידענו שרונצקי נמצא בדרמסאלה, במסגרת מסע אישי שיצא אליו עם אשתו כדי להבין את רוחו של הדור הישראלי הצעיר, הגודש בהמוניו את הודו. צלצלתי אליו, וביקשתי את עזרתו באיתור התרופה והבאתה לארץ. הוא כמובן נרתם מיד למשימה.
כשבוע לאחר מכן כבר היו הכדורונים בידינו. למרבה הצער הם לא הועילו למיגור המחלה, אבל התגייסותו של רונצקי הייתה מיידית ובשמחה גמורה ופשוטה. יתר על כן: בימי השבעה על במבי הגיעו הוא ואשתו פעמיים לביתנו למרות מגוריהם באיתמר, דבר שאינו מקובל אפילו אצל אנשים קרובים בהרבה.
ראשית היכרותנו הייתה כמה שנים קודם, בכנסים של המכון הישראלי לדמוקרטיה ששנינו השתתפנו בהם. לעתים קרובות לא הסכמתי עם עמדותיו, ובעיקר עם תפיסתו את תפקיד הרבנות הצבאית שבראשה עמד בשנים 2006־2010. הוא ראה את עיקר תפקידו לא באספקת שירותי דת, אלא בהפיכת הרבנות הצבאית לגורם ראשי בעידוד המוטיבציה לשירות וללחימה באמצעות מקורות היהדות. אני חשבתי שמכיוון שיש בצבא הרבה חיילים לא דתיים, אפילו אתיאיסטים, וכמובן גם חיילים לא־יהודים, לא נכון לבסס את המוטיבציה על מקורות היהדות, אלא על אתוס לאומי כללי.
הגישה שלו, שמכונה כיום "הדתה", הושפעה במידה רבה מתהליך הפוך של הקצנה ליברלית. אילו נשמר האיזון הדק – שהאליטה החילונית הקפידה עליו – בין אמונה ברורה בצדקת הדרך ובין הצורך לשמור על ערכים מוסריים, ייתכן שגם רונצקי ודומיו לא היו מתעוררים לנסות להעביר את תפקיד המוטיבציה הלאומית לידי הדתיים. אלא שמאז מלחמת יום כיפור והמהפך הפוליטי נשבר האיזון: האליטה החילונית הלכה שמאלה, לעיסוק בלעדי כמעט בערכים ליברליים, בעוד שהאליטה הדתית הלכה ימינה, לעיסוק בלעדי כמעט בערכים לאומיים.
רונצקי ניכס אפוא לרבנות הצבאית תפקיד שלא היה אמור להיות שלה, אבל היכולת שלו לעשות זאת נבעה מהריק שיצרו אחרים. באופן דיאלקטי, האתגר שהוא אִתגר את הצבא בתחום הזה גרם לכך שאמנם התפקיד שייעד לרבנות הצבאית נלקח ממנה, אבל הצבא הבין שעליו לפעול יותר בתחום המוטיבציה הקרבית.
