"יֵשׁ שְׁנֵי סוּגִים שֶׁל עַכְבָּרִים:
הָרְעֵבִים וְהַשְּׂבֵעִים.
הַשְּׂבֵעִים אוֹהֲבִים בַּבַּיִת לְהִשָּׁאֵר,
וְאִלּוּ הָרְעֵבִים נוֹטִים לְהַגֵּר".
כך כתב היינריך היינה לנוכח גלי הגירת יהודי המזרח מתחום המושב ברוסיה אל המערב, מאז שלהי המאה ה־19 ועד לראשית המאה ה־20, בחיפוש נואש אחר פרנסה למשפחותיהם. את זרם הפליטים היהודים תיאר המלחין היהודי-אוסטרי גוסטב מאהלר במכתב לאשתו, כמי ש"מתרוצצים פה כמו כלבים… אלוהים הטוב, ואני אמור להיות קרוב שלהם?!"
ביטוי לתפיסה של מאהלר הופיע אצל יאיר לפיד בטקס השבעת הממשלה כשאמר שבמקום לשאת נאום הכתרה הוא "מבקש סליחה מאימא, גם היא מתביישת בכם". דבריו נאמרו בתגובה לקריאות הביניים של חברי הליכוד בעת נאומו של נפתלי בנט. מבלי להזכיר את הכינויים של השמאל בכלל ולפיד בפרט כלפי הימין, חייבים לומר כי התנהגותם של חברי הליכוד היא בלתי נסלחת; בגללם אזרחי ישראל הפסידו את הנאום לאומה של יאיר לפיד.
שירו של היינה תיאר את מצב היהודים בגלות לפי 150 שנה, והנה כיום, כשמדינה יהודית היא עובדה קיימת – התהפכו היוצרות. "המעמד המבוסס, הניידים, הוא רוב מניינה ובניינה של האליטה העכשווית ברוב מדינות המערב… האופקים הבינלאומיים… פתוחים בפניהם".
בספרו "ניידים ונייחים – מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית", כותב גדי טאוב כי "הם חרדים מפני שיפוטם של אחיהם הניידים בחו"ל… יותר מכפי שהם חרדים מפני דעתם של בני המעמד האחר, הנייח, בארצם. המעמד השני, הנייחים, הרוב הגדול של האזרחים, אחוז בשורשיו. הוא כבול למקום גאוגרפי שאליו הוא קשור גם בעבותות רגשיים היסטוריים".
החלוקה של טאוב מאפיינת במידה מסוימת את הממשלה ה־36 שהושבעה ביום ראשון בלילה. רוב גדול של חבריה יכולים למצוא להם מקום אחר בגלובוס ולהסתדר בו לא רע באמצעות הפנסיה התקציבית או בהתבססות על הון אישי. תמיד יימצא איזה מוסד אנטישמי שיעניק את כל הדרוש לקיום ברווחה למי שיוציא את דיבת הארץ רעה, או למצער יכהן כחבר בטריבונל בינלאומי לפשעי מלחמה. מרכיב נוסף בניידות של חברי הממשלה הנכנסת הוא היעדרה של משפחה גרעינית עצמאית אצל חלקם, והוא גם שמשפיע על תלישותם מהארץ.
אחת התוצאות מהרכב הממשלה והקואליציה הוא מינוי איבתסאם מראענה ליו"ר הוועדה לעובדים זרים. מינוי זה הוא הצהרת כוונות של הממשלה על הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. קשה להאמין כי מראענה, המתנגדת למדינת ישראל כמדינת העם היהודי, תוציא לפועל את צווי הגירוש שהוצאו למהגרי העבודה מאפריקה או אסיה. אבל ייתכן שהיא כלל לא תיאלץ להתמודד עם צווים שכאלו. זאת מאחר ושרת הפנים איילת שקד, שאמורה להנפיקם, לא מנעה בעבר חבלה במאמץ לגירוש המסתננים בעת כהונתה כשרת משפטים, כפי שפרסם אמיר לוי באתר "מידה".
לעומת הממשלה החדשה ישנו ציבור יהודי גדול בארץ אשר "עַל גַּבּוֹ צָרוֹת הַחוֹל עוֹמְסוֹת לוֹ כְּמִגְדָּל" כמאמר השיר של יענקל'ה גלפז. ציבור זה הוא בעיקרו נייח והוא בעל מסורת ארוכה ושורשית. הוא מחובר לארץ ובה הוא מעוניין לגדל את ילדיו ונכדיו. חשוב לו הצביון היהודי של המדינה ולכן הוא מתנגד להפיכתה למדינת מהגרים. בעניין ההגירה חשוב להדגיש שהיהודים לא היגרו לארץ ישראל, אלא עלו אליה.
התעלול הפרלמנטרי, שבאמצעותו קמה בישראל ממשלת המיעוטים, הוא סיכון להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית. הרוב היהודי שנרמס תחת גלגלי המהפכה שהתרחשה יכול להתנחם בשני דברים: האחד הוא שחזון מדינת כל אזרחיה מייתר את חלום הקמתה של מדינה הפלסטינית; השני הוא התקווה שכאשר תקרוס ממשלה זו אל תוך עצמה חבריה הניידים יממשו את כישוריהם הבינלאומיים ותתקיים הנבואה בישעיהו: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ".
