הממשלה החדשה מעוררת, כצפוי, אוקיינוסים גועשים של רגשות מנוגדים: "מדינת ירושלים" באבל, ואילו "מדינת תל אביב" צהלה ושמחה. הטענה העיקרית כנגד נפתלי בנט היא הבגידה בבוחריו ובהבטחות הבחירות המפורשות שלו – שלא לאפשר ליאיר לפיד לכהן כראש ממשלה, וכמובן שלא לשבת עם סיעת רע"מ. אבל אם זו הטענה, צריך לומר שקשה להתייחס אליה ברצינות. משום שלו התגשמה ציפייתם של מתנגדי בנט, ובנימין נתניהו שוב היה מרכיב את הממשלה, גם הוא היה נאלץ להפר כמעט את אותה הבטחת בחירות: שלא לשבת עם רע"מ, ובלעדיהם כנראה שלא יכול היה להרכיב ממשלה. כמוכן, הוא הבטיח שלא יסכים לרוטציה, אבל בניסיונותיו הנואשים להרכיב ממשלה הבטיח רוטציה כמעט לכל אדם שעבר בסביבה.
רוצה לומר: לא שבירת הבטחות כשלעצמה היא שעומדת מאחורי ההתנגדות הרגשית הבוטה לממשלת בנט-לפיד, אלא התוצאה של אותה הפרה. מתנגדי הממשלה חוששים מאוד משלטון שבו רע"מ חוברת לעוד שתי מפלגות שמאל יהודיות, כך שיהיו כמעט שליש מהקואליציה החדשה. אבל אותם החוששים היו מוכנים – לפחות חלקם, גם אם בחירוק שפתיים – לשותפות של אותה סיעה אסלאמית בממשלה שכל יתר שותפותיה הן מפלגות ימין ומרכז. זו עמדה בהחלט לגיטימית, ואפילו לא ניתן להגדירה כצבועה, אבל צריך שהיא תיאמר ותוצהר כך בגלוי; בלי הסתתרות מאחורי עצם העקרון של "הפרת הבטחות בחירות".
השקר ביחס לסיבה האמיתית להתנגדות לממשלה הוא רק סמל לשיח הפוליטי והציבורי השקרי שאנחנו נוהגים לקיים גם בהקשרים אחרים. הנה למשל שקר משמעותי יותר: ההנגדה, שעברה כחוט השני לכל אורך ארבע מערכות הבחירות של השנתיים האחרונות, בין היעד המקודש של "ממשלת ימין" לעומת הסכנה הנוראה של "ממשלת שמאל". אבל במה ממשלה בראשות נתניהו הייתה ראויה יותר לתואר "ממשלת ימין", מאשר ממשלות בראשות בני גנץ או יאיר לפיד, שהתחרו בו. אכן, נתניהו, שמבין היטב את הפופולריות של המותג "ימין" בשיח הפוליטי הנוכחי, הקפיד להגדיר את ממשלותיו כממשלות ימין, בעוד גנץ ולפיד, אילו הקימו ממשלות, היו בוודאי מכנים אותן "ממשלות מרכז".
האם אופייה של ממשלה צריך להיות מוגדר לפי ההגדרות הנוחות לראשיה, או לפי מדיניותה והתנהלותה? ואם התשובה הנכונה, כפי שראוי, היא התשובה השנייה, האמנם ממשלות נתניהו של העשור האחרון היו ממשלת ימין?
אבל בנקודה הזו בדיוק טמונה עיקר השאלה: האם אופייה של ממשלה צריך להיות מוגדר לפי ההגדרות הנוחות לראשיה, או לפי מדיניותה והתנהלותה? ואם התשובה הנכונה, כפי שראוי, היא התשובה השנייה, האמנם ממשלות נתניהו של העשור האחרון היו ממשלת ימין? האם ממשלות ששחררו למעלה מאלף מחבלים תמורת שבוי ישראלי אחד; ממשלות שיצרו למעשה ברית אינטרסים עם חמאס, והשתדלו מאוד לשמור על שלטון חמאס כדי לשמר את הפיצול בין ההנהגה הפלסטינית בעזה וביו"ש; ממשלות שהניחו למגזר הערבי והבדואי לצבור עוד ועוד כלי נשק, ולבטל דה-פקטו את המשילות הישראלית בנגב, ולהבדיל הניחו גם לחרדים להמשיך ולנהוג כרצונם כמעט בכל תחום, בלי טיפת משילות גם מול המגזר הזה. האם ממשלות כאלה ראויות לכינוי "ממשלות ימין" – או שאולי בנימין נתניהו, בגאונותו הפוליטית, הסתפק ברטוריקה ימנית מתלהמת כדי לשכנע את מצביעיו שגם אם מדיניותו היא לגמרי לא ימנית?
הגיע אפוא הזמן שנחדל ממשחקי הדימויים והרטוריקה, ונבחן את הממשלות לפי מעשיהן ומדיניותן בפועל. מכיוון שאצלנו, בניגוד למקובל בעולם, האבחנה בין ימין ושמאל מעוגנת בעיקר בתחום המדיני-בטחוני, צריך לומר כך: ממשלה שעיקר פעולותיה – לא הצהרותיה – בתחום המדיני ובתחום הבטחוני הן בעלות אופי ניצי, תהיה ראויה לתואר "ממשלת ימין". ואילו ממשלה שעיקר פעולותיה בתחומים האלה הן בעלות אופי יוני, תהיה ראויה לתואר "ממשלת שמאל". ואין לכך שום קשר לרטוריקה של אותה ממשלה. אדרבה, רטוריקה היא לעתים קרובות הדרך הטובה ביותר למנהיגים לנסות להסתיר את מדיניותם האמיתית, במיוחד אם הם בעלי כישרון רטורי.
אגב, סביר שאם זה יהיה המבחן, רוב ממשלות ישראל יזכו לתואר "ממשלות מרכז". מפני שאצל רובן ניתן לגלות גם צעדים ניציים וגם צעדים יוניים. וזה גם לגמרי הגיוני: מכיוון שהמציאות לא קשובה בדרך כלל לסדר היום האידיאולוגי שלנו, היא מייצרת אתגרים שהדרך הנכונה להתמודד איתם היא במדיניות ניצית, לצד אתגרים שהדרך הנכונה להתמודד איתם היא במדיניות יונית. כך, למשל, ראוי שאיום בטחוני, במיוחד מיידי, ייענה במדיניות ניצית, בעוד הצורך ארוך הטווח שלנו בהסדרת יחסינו עם העולם הערבי, ובכלל זה גם הציבור הפלסטיני, מחייב נקיטת צעדים שלפחות חלקם יהיו מתחום המדיניות היונית (ע"ע הוויתורים המדיניים-ביטחוניים שנקט נתניהו למען כריתת 'הסכמי אברהם' עם מדינות המפרץ, שזכו לתמיכה גם בליכוד ובחלק ממפלגות הימין האחרות).
זו מהותה של תפישת העולם ה"מרכזית", שאידיאולוגים משני הקצוות נוטים כל כך לבוז לה. זו איננה מדיניות של "חצי תה חצי קפה", כמו שמקובל לתאר אותה. זו מדיניות שהיעד האידיאולוגי שלה מוגדר במכוון באופן כללי, משהו בנוסח "שגשוגה של מדינת ישראל", והיא אינה הופכת את האמצעים (ריבונות ישראלית ביו"ש מימין, או הסכם שלום עם העולם הערבי משמאל) למטרות בפני עצמן. הבחירה במדיניות תהיה לעולם תוצאה של אופי האתגר שלפניו אנחנו עומדים.
גם מי שאינו מתלהב עקרונית ממדיניות כזו, כדאי שישים לב שלא במקרה, כמעט כל מנהיגי ישראל לדורותיהם פעלו לפי הגישה הזו מרגע שהתיישבו בכס ההנהגה. הם הבינו שכשהמבחן הוא החיים עצמם, ולא הרטוריקה של מערכת הבחירות, מוכרחים להגיב לפי מורכבות האתגרים. זה בדיוק מה שאחד מהם נהג לכנות, ועורר כעס גדול: דברים שרואים משם לא רואים מכאן. נכון, יהיה טוב יותר לכולנו אם עוד לפני הבחירות יודו הפוליטיקאים שהם לא תמיד יפעלו לפי אידיאולוגיה דוגמטית מוצהרת. אבל גם אם לא יודו חשוב שלפחות אנחנו נדע, שזה כלל הברזל שלפיו הם עומדים לפעול.
