כפי שידוע לרבים מקוראיי, אחד הנושאים האהובים עליי הוא הפרדוקס. פרשת חוקת היא עבורי יום השנה לפרדוקסים, זאת בעקבות חז"ל שהפכו את דיני פרה אדומה לסמל של מה שמעבר לרציונלי, של הדברים שאינם נתפסים בשכלנו. כך למשל, על הפסוק "וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא" (יט, יט) קבע רבי עקיבא שאם הִזו את המים עם אפר הפרה על הטמא הופך הוא לטהור, ואם הִזו על הטהור – הופך הוא לטמא.
בהגיענו לפרשה זו נזכר אני בדברים שכתבתי בעניין מזה זמן. אם מי מכם כבר קרא זאת בעבר, אבקש את סליחתו.
ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי הוא אחד מספרי היסוד של ההגות היהודית. כידוע הוא כתוב כדו־שיח בין מלך הכוזרים ובין "החבר" – החכם היהודי. כפי שקורה לא פעם עם יצירות גדולות, נכתבו לספר זה המשכים. כך, למשל, "כוזרי שני" של רבי דוד ניטו, חכם ספרדי בלונדון (1654־1728), ו"הכוזרי החדש" של יצחק ברויאר (1883־1946), שנכתב בגרמנית. ובימינו היה אף מי שכתב, אבדל לחיים, המשך בסגנון שונה, המכונה "בעקבות הכוזרי".
ברוח המשכים אלו ארשה לעצמי להוסיף דו־שיח קצר. דמיינו שמצאתי אותו בכתב יד נעלם.
אמר המלך: שאול אשאל אותך, החכם, אודות הקושיה המפורסמת שנוהגים הילדים לשאול ולהביך בה את החכמים: האמנם א־לוהים, שהוא כול־יכול, יכול לברוא אבן כבדה עד שהוא עצמו לא יוכל להרימה? כל תשובה שתיתן, פירושה שאין הא־לוהים כל יכול! האם אין הדבר פוגם באמונתך?
אמר החכם: הבה נברר זאת. אך קודם חגור חרב שכלך על מותניך, גיבור, וחזור על השאלה. שהרי אינני רואה כלל את חומרתה.
המלך: והלא זה עתה הצעתי אותה לפניך?
החכם: בכל זאת, שאל.
המלך: האם א־לוהים יכול לברוא אבן כבדה עד שהוא עצמו לא יוכל להרימה?
החכם: לא!
המלך: ובכן, הוא איננו כול־יכול.
החכם: אין זה מגונה לשלול מהקב"ה את יכולת יצירת האבסורד. היעדרה של יכולת זו איננו פוגע בהיותו כול־יכול. א־לוהים איננו מתבייש להיות רציונלי. התבונה היא אחת ממידותיו.
המלך: אם כן, זאת תשובתך? זו דעתך על א־לוהים?
החכם: טרם סיימתי, שאל שוב.
המלך: לו יהי כדבריך. האם א־לוהים יכול לברוא אבן כבדה עד כדי כך שלא יוכל להרימה?
החכם: כן!
המלך: שינית דעתך, החכם? אולם אם כך, איננו כול־יכול מאחר שאיננו יכול להרימה?
החכם: מי קבע זאת? הוא כן יכול להרימה!
המלך: והרי סותר אתה את דבריך, באומרך שהוא יכול לברוא אבן שלא יוכל להרימה!
החכם: אכן. הוא יכול לברוא אבן שאין הוא יכול להרימה, והוא גם יכול להרימה!
המלך: האין זה אבסורד?
החכם: אמנם כן. א־לוהים יכול גם ליצור אבסורדים. הסתירה איננה מהווה מחסום עבורו.
המלך: אתמהה! הבאתי בפניך פרדוקס, שאלה שאי אתה יכול לענות עליה, לא כן ולא לא, והנה עונה אתה גם "כן", גם "לא"!
החכם: אכן המלך, גילית עתה את הבעיה האמיתית המסתתרת בשאלה "ילדותית" זו. המאמין אתה שהקב"ה מצוי מעבר לעקרונות ההיגיון? שתי דרכים לפניך. הראשונה, דרך ה"לא", מובילה לעולם של הרציונליסטים, עולם שבו אין משולשים בעלי ארבעה קודקודים ולא עיגולים מרובעים, ושבו קווים מקבילים לא יכולים להיפגש. זהו עולם שבו ההיגיון מבטא את חוכמתו של הקב"ה. לפיכך אין זה כלל פגיעה בכבודו ובהיותו "כול יכול", לטעון שהוא "כפוף" לעקרונות ההיגיון.
אולם בפניך גם הדרך השנייה, דרך ה"כן". אם תלך בה, תמצא את עצמך בקוסמוס שהוא מעבר לחוקי תבונתך, שם הקב"ה לא נבהל מאילוצי התבונה ולא מהסתירה. ואולי הוא גם יצר אי־שם עולמות עם משולשים בעלי חמש זוויות ואבנים מוזרות כאוות רצונך.
המלך: אם כן, האם מדבריך נובע שהאמונה בניסים פירושה הרס התבונה?
החכם: לא ולא! הנס הקלאסי הוא "פיזיקלי". קריעת ים סוף, למשל, מבטאת יכולת שהיא מעבר למגבלות החוקיות השולטות בעולם. כדי להאמין בקיומם, אין אנו חייבים לגייס סתירות ואבסורדים. בורא הטבע קבע חוקיות זו, והוא ריבון עליה. ברצותו מקיימה וברצותו מבטלה לשעה. אולם בפרדוקס האבן, העניין שונה לחלוטין. שם נתקלים אנו בסתירה לוגית.
למה הדבר דומה? לרב־אמן המשחק כנגד מלאך במשחק ה"נרדשיר" המוזכר במסכת כתובות, או כפי שרש"י מכנה אותו "אשקוקי", ועתידים צאצאינו לקרותו "שחמט". והנה, במהלך ה־34 מגלה האמן לתדהמתו ששני הרצים של יריבו המלאך נמצאים במשבצות בעלות אותו צבע. "זה לא ייתכן!", הוא צועק. ואז הוא עובר על רשימת המהלכים שנרשמה כסדר, ורואה הוא שכל המהלכים חוקיים, ולמרות זאת קרה מה שקרה. זהו כבר "נס לוגי"!
המלך: ולדעתך, האומנם ייתכן "נס לוגי" כזה?
החכם: כאן בדיוק נעוצה המחלוקת בין שתי הגישות בשאלת האבן הכבדה. בדרך הראשונה, דרך ה"לא", לא תופתע בשחמט באופן כזה. לעומת זאת, הדרך השנייה, דרך ה"כן", תוביל אותנו מעבר לסתירה, אל סופו של השחמט וקיצה של הפילוסופיה. לפי גישה זו, התבונה איננה אלא כלי עבודה, היחידי שברשותך. היא האזמל שבו אתה מנתח בעיות. ואם קיבלת את אפשרות האבסורד, איבד אזמל זה את להבו, ואתה איבדת את השפה הפילוסופית שבה אתה משתמש.
אם רצונך להבין זאת, ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, הכהן הגדול מאחיו, שיכתוב באחד משמונה קבציו שבני האדם חיים בעולם הצמצום, צמצום היוצר את ההיגיון. עולמנו הוא מעין שמורת טבע שבה שליטים חוקי ההיגיון האוניברסליים, או עדיף שנכנה אותם החוקים ה"אוני־ברסליים". מעבר לצמצום זה השולט בעולמנו מצוי האינסוף, שם משתוללים חוקים אחרים, פרועים, חוקים "פלורי־ברסליים". הפרדוקסים הם שטח ההפקר שבין העולמות, הצל שהנעלם מטיל על עולמנו.
המלך: אם הכול אפשרי ואבסורדי, אזי האם גם הכול מותר?
החכם: הס, יהודי אינו מדבר כך! עדיין חייב אתה לשמוע את הקול היורד אליך מן השמיים ומצווך את המוסר. וזכור, הקב"ה מקיים מצוות. המוסר הוא מידה משותפת לך ולקב"ה.
המלך: לסיום העניין, הכול אבסורד או הכול רציונלי? או אולי – זה וגם זה?
החכם: אין אני מציע לך תשובה. עליך לבחור. אם תרצה, תוכל להישאר ב"צריך עיון". אך אנא, בעולמך היה רציונלי! כל מה שמעבר לכך הינו המונופולין של מי שאמר והיה העולם.
