לא חשבתי שדיסני יכולים לחדש לי משהו בסרט החדש על קרואלה דה־ויל. הז'אנר של סרטים שהולכים אחורה כדי לחקור את דמותו של הנבל ולמצוא את הפשר לרשע, נמצא איתנו כבר זמן רב, ובסך הכול מלאי הטריקים שלהם די מוגבל.
לא הופתעתי לגלות שקרואלה, או בשמה האמיתי אסטלה, גדלה כילדת רחוב ללא הורים, וחוותה לאורך חייה התעמרות ממושכת מידם של גברים לבנים פריווילגיים. בדיוק כפי שהג'וקר מבאטמן סבל מהפרעה נוירולוגית שהפכה אותו קרבן לכנופיות רחוב; וכפי שנבל־העל של אקסמן, מגנטו, הוא ניצול שואה מאושוויץ. אין רשע רע, יש רשע שרע לו. קל.
לא הפתיע גם למצוא בסרט דמות של נבל גדול עוד יותר, שמעוררת את רגשות הנקמה הצודקים של קרואלה, אלו שהולכים וסוחפים אותה מן המסלול. גם מגנטו התחיל ברדיפה של פושעי מלחמה נאצים. ובהוליווד לוקחים ברצינות רבה את עצתו של קונפוציוס: בצאתך למסע נקמה – חפור שני קברים.
אבל כל אלו היו רק מסיחים, שנועדו לרכך קצת את התמה המרכזית של הסרט, והיא שקרואלה פשוט נולדה רעה. סצנת הפתיחה של הסרט מצלמת את הרגע שבו היא מגיחה מבטן אמה, כאשר כבר באותו הרגע היא נולדת כשמחצית שערה בצבע שחור והחצי השני לבן. כמו איחוד של יעקב ועשיו בגוף אחד, אסטלה וקרואלה. זו נקודה דרמטית, בעיקר אם תשוו לשאלה הנצחית שנשאלת שוב ושוב לאורך סרטי באטמן: איך קיבל הג'וקר את תווי הפנים הייחודיים שלו? גם במקרה של קרואלה, אפשר היה לספר סיפור נאה על איזה דלי של חומצה ששפך עליה כלב דלמטי והפך את מחצית שערה ללבן. אבל דיסני החליטו לחבק את הסממן החיצוני הזה ולהפוך אותו לחלק מובנה מהאישיות שלה.
וזה בעצם לב המהלך הרדיקלי של הסרט: חיבוק של הרוע, אימוץ שלו, במקום ניסיונות מוצלחים יותר או פחות, שאותם ראינו בסרטים קודמים, להתנצל עליו ולהסביר אותו. "נולדתי מבריקה, חזקה ורעה" אומרת קרואלה לאמא שלה במונולוג שנמצא באחד משיאיו של הסרט. "רק למענך ניסיתי כל הזמן להסתיר את הרוע הזה ולדכא אותו". לא עוד. המבקרים השוו את קרואלה לסרטי הנבלים הגדולים כמו מליפיסנט או ג'וקר. אבל ברגע שבו ראיתי את אמא של קרואלה מנסה להדביק לה כובע גדול שיסתיר את שערה המשונה, עלתה לי בראש הסצנה מפרוזן שבה הוריה של אלזה מאלצים אותה להחביא את כוחות העל המיוחדים שלה "conceal don't feel don't let them know". והמסע של קרואלה אל זרועות הרוע הוא לא מסע הידרדרות מדכא, כפי שחשים הגברים הסובבים אותה, אלא מסע התעוררות נשית שמעז, כמו מולאן ואלזה לפני כן, לתת לכוחות הפנימיים שלה להתפרץ.
בעברית קוראים לזה ריקליימינג. ניכוס מחדש. פעולה שבה קבוצה לוקחת מונח שאמור היה להשפיל ולהקטין אותה והיא עושה בו שימוש מתריס ומעצים. כמו המונח "קוויר" שהיה במקורו תואר גנאי שפירושו 'מוזר', אבל הפך לדגל שקהילת הלהט"ב מניפה בגאווה. דיסני עושים בקרואלה ריקליימינג של הרוע. "אני רעה", אומרת קרואלה, "כי רוע הוא כוח. כי כל הקולות שאומרים לנשים להיות טובות ועדינות ונחמדות בעצם רוצים רק לדכא אותן". Well behaved women seldom Make History (נשים שמתנהגות כיאות לעיתים רחוקות עושות היסטוריה) קבעה לורל תאצ'ר אולריך, במה שהפכה להיות אחת הסיסמאות הפמיניסטיות החזקות ("קרואלה גורמת לדברים להיעשות", הסבירה אסטלה את הבחירה לדבוק בשם הזה ובמטען הכרוך בו). ודיסני החליטו שנשים אכן יפסיקו להתנהג כיאות, וקרואלה, שהפכה את הרשע עצמו לגבורה, בהחלט עשתה היסטוריה.
המהלך הזה של דיסני, שהוא מרתק גם אם נורא ואיום בעיניי, דרש מחברת הסרטים הגדולה לשרטט מחדש את גבולות הרוע. לא לחינם נבחרה לתפקיד דווקא דמותה של קרואלה, שהרוע שלה מוצהר מאוד מחד (הוא הרי מוטבע בשם שלה), וקצת אמורפי מאידך (מה בעצם היא עושה שהופך אותה לרעה?) אבל האם אפשר לעשות ריקליימינג גם לרצח? וגניבה? השאלות הללו מלוות את הסרט בלי שיש להן תשובה חד משמעית. רק במקום אחד מתחו אולפני דיסני גבול חד וברור: קרואלה החדשה לא מעלה על דעתה ולו לרגע להרוג כלבים דלמטיים בשביל פרווה.
