לא רבים יודעים, אבל הרגע הבאמת מכונן השבוע לא התרחש בכנסת אלא בחדרי האפל, עת ניסיתי לגרוב את גרבי הספורט שלי ולראשונה מזה זמן לא הצלחתי לבצע את הפעולה הזאת. שיחיה, כדרכו בקודש, עמד מולי וצחקק. "אולי תעזור", רטנתי בפניו תוך כדי כיפוף מתאמץ. הוא אכן עזר, ולא היה רגע משפיל מזה ביקום כולו. ביבי עבר לכיסא יו"ר האופוזיציה? נו באמת – הבעל שלי השבוע גרב לי גרביים.
מזל שחיים אתגר נרתם לעזרתי, כשהעלה השבוע סרטון משעשע יחד עם אשתו ההריונית. בניסיון להבין איך זה להסתובב בעולם ולתפקד עם תוספת קבועה מקדימה, הוא הצמיד אבטיח עם מסקינטייפ לבטנו השטוחה וניסה לבצע איתו פעולות הרמה פשוטות. זה היה חמוד. "עכשיו אתה מבין?" הראיתי לשיחיה בפרצוף מנצח, ואז קלטתי שאשתו של אתגר בחודש תשיעי ואני רק בחודש חמישי.
הכול קשה לי יותר בהיריון הזה, אבל אולי זיכרוני מטעה אותי, משום שאינו קיים כבר חודשים ארוכים. ובכל זאת עולה בו אירוע טראומטי מההיריון הקודם, עם איה. הייתי בערך באותו שלב, וטסנו לארה"ב רגע לפני שהחיים נעצרים. נכנסנו לסניף הדגל של טויס־אר־אס בכיכר הטיימס כדי לחפש מתנות לילדים. שיחיה הופקד על החיפוש, אני הופקדתי, ובכן, על כלום. עמדתי ליד הדלפק, אישה בחודש חמישי, והרגליים שלי בערו מכאב. לא מצאתי שום כיסא או ספסל לנוח בו, אז נשענתי עליו בלית ברירה. הקופאית הבחינה במעשיי והודיעה לי בקול קריר שאסור להישען על הדלפק. "בבקשה", התחננתי, "אני בהיריון, הרגליים שלי כואבות ואין כאן אף כיסא". את התגובה שלה אני לא אשכח עד היום: "איטס נוט מיי פרובלם", היא אמרה, והמשיכה לענייניה.
בישראל מצאו מינוח מעודן יותר לאדישות האמריקנית, קוראים לזה "היריון זה לא מחלה" – משפט מחץ שאין לי ספק שהמציאו לא־הריוניים על הריוניות, במטרה להחדיר לתודעה שאישה יכולה לעשות הכול גם במצבה המיוחד. בואו נשים סוף לשקר הזה – היריון זה כן מחלה, כמו שמילואים זה כן היעדרות. בשלב זה בחיי, כשהמאבקים שלי נעים בין ניסיונות כושלים לגזור ציפורניים ברגליים לבין החצי שעה שלוקח לי לעלות על בגד ים, ממש אין לי צורך לשחק אותה עכשיו איזו וונדרוומן.
ארבעה חודשים ראשונים כתבתי והקאתי לסירוגין. זה לא מצב רגיל. אנשים שאינם בהיריון לוקחים על מצב כזה יום מחלה. אני העברתי את הימים בגבורה, ולרגעים מסוימים הרגשתי כמו הנסיכה דיאנה. אכלתי, והקאתי, ושוב אכלתי, ושוב הקאתי. א־לוהים, איך היא ניהלה ממלכה ככה?
היריון זה כן מחלה. ואפשר, למען השם, לרדת מהעץ הפמיניסטי שאין לי מושג למה טיפסנו עליו מלכתחילה, ולהודות שבמשך תשעה חודשים אנחנו נכנסות למצב ייחודי שהוא בגדול, פחות. פחות תפקודי, פחות מועיל, פחות ממוקד, פחות. כשאני רואה נשים קרייריסטיות ונטולות תופעות לוואי, שמתרוצצות עם בטן הריונית בכנסים ומגיעות יום אחרי הלידה עם השליה ביד לסגור עניינים אחרונים במשרד, אני קצת זועמת, כי הן עושות שירות רע לכל ההריוניות האחרות, לרובן למעשה, שממש לא מרגישות בשיאן בתקופה הזאת. שסובלות מצרבות, בצקות, כאבים ברגליים, עייפות, צירים מוקדמים וחוסר חשק כללי לאוכלוסיית העולם. וכל התותחים, וכל החיילים, וכל הגדולים, וכל החכמים, שאומרים לנו שהיריון הוא לא מצב שמצדיק יחס מיוחד, בבקשה מכם, תסתמו קצת.
בהיריון הזה אני לא רוצה להיות גיבורת־על. אני, רחל בת טובה, נצר לשושלת מפוארת של הריוניות עייפות שמגיעה עד סבתא שלי בחזקת 17, עומדת על זכותי הלגיטימית להתבכיין בתקופה הזאת בלי שמישהו יערער עליה. אני רוצה שיקומו לי באוטובוס, אני רוצה שיפנו לי מקום בבופה, אני רוצה שיעזרו לי לפנות כלים מהשולחן, אני רוצה שאנשים יתקרבו עם הכיסא לשולחן כשאני עוברת מאחוריהם כי אני כבר מזמן לא נכנסת ברווח.
היריון זה כן מחלה. לא חשוכת מרפא, לא כרונית, אבל מחלה מתמשכת בת תשעה חודשים שבה רוב הנשים נמצאות בתפקוד מינימלי. ומי שרוצה לומר לנו אחרת, שיתכבד וידביק לעצמו אבטיח וינסה לנהל ככה חיים שלמים.
