לפני מאתיים חמישים שנה בערך, כשהשתחררתי מהצבא, הסתובבתי בעולם הזה הלום ותלוש ומטושטש ומעורפל, אני ואני לא הסתדרנו, אני לא יודע איך להסביר את זה במילים, השחרור מצה"ל תלש אותי ממי שהייתי, אחרי ארבע וחצי שנים ארוכות, שבהן הסתובבתי עם נשק, ולבשתי מדים, וקיבלתי פקודות, ואכלתי אוכל מגעיל, פתאום הייתי סתם צעיר מקריח שגר בבית של אמא שלו בירושלים, ומתלבט לאן הוא אמור לנקז עכשיו את החיים. זאת הייתה תקופה כל כך רעה ומשונה, לא הבנתי את עצמי, לא זיהיתי את עצמי, לא התרגלתי לעצמי. לקצינים, באותם ימים, היה פלאפון מיוחד ושמנמן שנקרא מירס! אני עד כדי כך זקן חחחחח, ואני התגעגעתי למירס שלי! ולחיילים שלי, ולמפקדים שלי, ולדרגות שלי, ולבסיס הטירונים המגעיל שבו שירתי, ליד ערד, והתגעגעתי גם לעצמי. זה לא היה געגוע חם ונוגה, להפך, זה היה געגוע חרדתי ותלוש, זה היה געגוע של זהות. אחרי ארבע וחצי שנים של שירות צבאי אינטנסיבי ומחניק, פתאום הייתי צריך ללמוד את עצמי מחדש, פתאום הייתי צריך לגלות את הסלף שלי, שהלך לאיבוד בצה"ל. אוי, אני זוכר את הימים הטרופים הללו, אני זוכר את השיחות הריקות שניהלתי עם עצמי בלילות, הייתי כל כך מבולבל ובודד ועצוב ומנוכר, לקח לי שנה שלמה לחזור לעצמי, הייתי צריך שנה תמימה כדי לעכל את השינוי שעבר עליי. אז, בתקופה העמומה ההיא, בשנה המעורפלת הזו, למדתי שאין דבר מבעית יותר משינויים.
מה נעשה בלי ביבי, תגידו לי, מה נעשה בלעדיו. את מי נעריץ, את מי נשנא, על מי נתלונן, ממי נתאכזב, על מי נפיל הכול, על מה נקטר. איך ייראו השמיים כשנתניהו יצא מבלפור, באיזה גוון משונה תיצבע השמש, איזה ריח יהיה לאוויר. נתניהו "מנהל" את המדינה הזו, בנחישות לא נעימה, עם קול נמוך וסמכותי, כבר כל כך הרבה שנים, המדינה הזו צבועה בגוונים הסגלגלים שלו, הפריים טיים של החיים שלנו, בטלוויזיה, בפייסבוק, באינסטוש ובטוויטר, גדוש במשפטי מחץ ביביסטיים מהדהדים, השופרות המביכים שלו תוקעים בגדה אחת של הציבוריות הישראלית, טו טו טו טו טו טו! וכנגדם, על ההר הסמוך, עומדים שונאיו המושבעים, הרושפים, ותוקעים בחזרה, טו טו טו טו טו! ביבי, ביבי, ביבי בכל מקום, כל הזמן, ביבי, כבר כל כך הרבה שנים, שכבר אי אפשר לדמיין את המדינה הזו בלעדיו, מה נעשה בלעדיו, תגידו לי, מה נעשה בלעדיו.
* * *
מורנו ורבנו זיגמונד פרויד כתב פעם ספר שלם על מושג חמקמק ומורכב שנקרא אונהיימליש. אני כותב אותו בגרמנית, כי קשה מאוד לתרגם אותו לאנגלית, או לעברית, או בכלל, זה מושג שמחזיק בתוכו אינטימיות וניכור, ביתיות וגלות, קירבה ואימה, בספר שלו, פרויד נותן הרבה מאוד דוגמאות כדי להסביר את המושג הזה כמו שצריך, ועדיין, מי שמסיים לקרוא את הספר הזה נותר הלום ואבוד וצמא ומבולבל. התרגומים של אונהיימליש לעברית הם "אל־ביתי", "מאוים", "מבעית", אבל כולם מפספסים את הצמרמורת הרעה הזו שפרויד מדבר עליה. אולי קרה לכם פעם, שנכנסתם לבית שלכם, שאתם מכירים, ופתאום הרגשתם בו זרות איומה. אולי קרה לכם פעם ששכבתם במיטה ליד בן או בת הזוג שלכם, וחשבתם לעצמכם, מי זה הבן אדם הזה שנמצא כאן לצידי. אולי קרה לכם פעם שהסתכלתם על עצמכם במראה, ולא האמנתם שזה אתם שם. אולי עברתם ליד מראה, ולא ראיתם שם את עצמכם. זה אונהיימליש. להיות במקום מוכר, ולהרגיש בו זרים. להיות במקום הכי רגיל, ולהרגיש בו הכי הכי תלושים. זה אונהיימליש.
* * *
זהו, זה נגמר, נתניהו כבר לא ראש ממשלה, בינתיים, לעת עתה. הוא בטח יחזור, הוא תמיד חוזר, ועדיין, לעת עתה זה נגמר. מדינת ישראל השתחררה השבוע ממנהיג אהוב, מרעיל וחונק, שנכנס לכולנו אל תוך הלב, הנשמה, התודעה, העורקים והוורידים. הפרידה ממנו, חשובה ובריאה ככל שתהיה, היא גם פרידה ממי שהיינו עד עכשיו, והחיים כאן, על האדמה הזו, עם ממשלה אחרת, עם מנהיגים אחרים, עם אנרגיה אחרת, הם חיים שנצטרך ללמוד מחדש. זה לא יהיה קל, זה יהיה כרוך בכאב, בבעתה, ובאימה. זו תהיה תקופה אונהיימלישית, תכף לא נזהה את עצמנו, תכף ניבהל ממי שהפכנו להיות. אתם בטח חושבים שאני מגזים, אבל אני לא מגזים, זה לא יהיה קל, גם אוהביו וגם שונאיו של נתניהו נותרו השבוע ללא דמות אב. הגעגועים יכו בנו בתקופה הקרובה, מימין ומשמאל. כל אחד יתגעגע אחרת, אני אתגעגע לביבי כמו שהתגעגעתי למירס שלי! ייקח לנו זמן, אבל בסוף נוכל לשאת את הטרנספורמציה הזו, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, מתישהו הבעתה הדקיקה תחלוף, בכל שינוי יש ניצוץ קטן של טראומה, ואת הטראומה הזו אנחנו מתחילים עכשיו לצלוח. זו מלחמת השחרור המתוקה והמרה שבה אנחנו נתונים.
