עם עזיבתו של בנימין נתניהו את כיסא ראש הממשלה, גם המגזר החרדי עומד להיפרד מהדומיננטיות שהייתה לו בהנהגת המדינה. החרדים עומדים בפתחו של עידן בו הם לא אוחזים בהגה השלטון, נהנים מקרבה למלכות ובעיקר למוקדי כוח שהפכו אותם לעמוד תווך מרכזי בהשפעה על סדר היום הציבורי.
כמעט שבע שנות שובע השכיחו שנים רזות בהן ראש הממשלה לא שאל "איפה בבציק" (עוזרו הנאמן של ליצמן המצוי כרגע בחקירה בגין שוחד) וגפני לא יושב על השיבר של המדינה. פעם, אמר לי חבר כנסת מיהדות התורה, שאצלם, שאלת הפרסונה לא עומדת בשיקול למי להעניק את התמיכה, אלא שגדולי ישראל הורו ללכת עם מועמד מהימין ועם הציבור המסורתי השומר מצוות. אולם, המציאות שנגלתה לעיננו סיפרה סיפור קצת אחר. נכון שאייכלר ופורוש יצאו עם מכתב עצמאי בו הם מציעים בנימוס לראש הממשלה למנות מועמד אחר מהימין ולאפשר הקמה של ממשלה יציבה, חזינו גם בציר שתחזק סער עם הבית ברחוב רשב"ם ושמענו פה ושם אמירות שהוכחשו על כך שגם גדעון סער הוא אופציה רלוונטית למשא ומתן.
אבל בסופו של דבר, חברי הכנסת מש"ס ומיהדות התורה דאגו לנתניהו יותר ממה שדאגו לציבור שלהם. והציבור שלהם, ברובו הגדול, אוהב את נתניהו קצת יותר ממה שהוא אוהב את עצמו. ברחוב, במקווה, בשטיבל, בעבודה, מדברים על האיש בעיניים בורקות, נוצצות, באש להבה, וזה חלחל אל הנציגים, בעיקר מש"ס שגיבשו את התובנה האסטרטגית שהציבור רוצה את נתניהו בכל מחיר.
נתניהו הוא מדינאי דגול, ראש ממשלה נערץ בארץ ובעולם, איש עם זכויות אדירות החתום על הישגים כבירים כמו הסכמי שלום עם מדינות ערב וחיסוני הקורונה. אבל בדיוק אותו נתניהו לימד אותנו שיש את "החיים עצמם". והחיים עצמם מחייבים לדאוג לתזרים השוטף של הישיבות, תלמודי התורה, הקצבאות, והמעונות וכל מה שחשוב ויקר וקדוש וכל מה שמאפשר לציבור החרדי לחיות את חייו כפי שהוא בוחר ומאמין. האסטרטגיה שעבדה בפעם הראשונה, לא הוכיחה את עצמה בפעם השנייה והשלישית.
הנורות האדומות הבהבו. האזעקות עלו בקול רעש עולה ויורד. הסימנים היו ברורים יותר מעשר המכות על המצריים. ובשום שלב לא העזו נציגי ש"ס ויהדות התורה לדפוק על השולחן ולומר לנתניהו: "רבינו, הגיע זמנו של מישהו אחר".
וזה לא שנתניהו היה נשכב על הגדר בשבילם. ברצותו יקרבם. וכשהוא לא היה צריך, אז בנט ולפיד לקחו להם את הבכורה, אי שם ב-2013. הזיכרון של הציבור קצר, אבל היחסים של המגזר החרדי עם נתניהו ידעו גם הרבה מאד מורדות בהן הוא לא שמר את מוצא פיו. לנתניהו חשוב ואכפת מאד מאיש אחד: מנתניהו. אם שלטון הימין היה חשוב לו כל כך, הוא היה מזיז את עצמו הצידה לאחר שכלו כל הקיצין, ומאפשר למישהו אחר לתפוס את המקום כדי להביא ממשלת ימין על מלא. אבל אם הוא מוכן שכל חזון קץ הימין ילך לפח האשפה של ההיסטוריה ושתעלה כאן ממשלה מסוכנת בתמיכה מלאה של רע"מ, אזי שהציבור החרדי ונציגיו, לא בראש מעיניו. זאת על אף שהם היחידים שהעניקו לו רשת ביטחון ושהבטיחו לו "באשר תלך, נלך ובאשר תמות נמות".
ההבטחה הזאת הובילה לשני מצבים גרועים מאד מבחינת הציבור החרדי. ראשית, איש לא ספר אותם. עברו הימים מלאי התהילה בהם הם היו לשון המאזניים וכולם חיכו למוצא פיו. המגזר החרדי נספר אוטומטית בגוש הימין. וכשאתה בכיס של מישהו, קצת קשה להניע מהלכים. התוצאה השנייה, והלא פחות גרועה, היא תחושת "יצאנו צודקים, אבל מאד לא חכמים". במקום להניע סדר יום, לשלוט במצב, להוביל, לדאוג לעניי עירם, הם הפכו לפרסונה נון גראטה.
במקום להשקיע את האנרגיות בזעקות "גוועלד" וקריאות נאצה לבנט להוריד את הכיפה, מוטב היה לו היו מפנים מחצית מהלהט, בבניית אלטרנטיבה, במציאת פתרונות, בהדיפת איומים, או כמו שאומר האיש הנערץ עליהם, "החיים עצמם".
