זה היה אמור להיות שבוע פרדה מבנימין נתניהו. זו הייתה אמורה להיות קבלת פנים לנפתלי בנט. זו הייתה צריכה להיות שעת הכרעת הבחירות. ואיכשהו יצא שהכול קורה, והכול לא נכון. בנט נכנס, נתניהו לא באמת הולך, וההכרעה היא מהפך בכמה מערכות, כשאנחנו מצויים במערכה הכי מעניינת ושברירית; שלב שעשוי להתברר בדיעבד כשחר של סדר יום שמאלני חדש – או כהפסקה מתודית לקראת פריחה ימנית מחודשת, מלווה בצלקות ממכה לא קלה בכנף.
כך או כך, תמונת ניצחון עוד לא צולמה כאן. הצהלות הכמו־ספונטניות בכיכר רבין השבוע, בסיום כהונתו ארוכת השנים של נתניהו, לא דמו לחגיגות הענק שהיו מלוות זכייה חד־משמעית של מחנה השמאל בבחירות. כשכתר הכהונה עובר מנתניהו לדמות ניצית ממנו במקום ליאיר לפיד או לבני גנץ, קשה לדבר על חגיגות ניצחון. יותר שמחה לאיד נטולת מעוף. גם באולפנים וגם במליאה מבינים את זה. הענווים שבין חברי הממשלה החדשה הקפידו שלא להשתולל ולחגוג בהגזמה. השחצנים שבהם גלגלו חיוכים מופרכים למצלמות. מישהו שכח ללחוש להם: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם". ועוד איזו עבדות.
גם הפרדה מנתניהו, נראה שטרם בא זמנה. תודה עצומה מגיעה לאיש שעמד בחזית המדינה מרבית חייו הבוגרים, וגם יריביו המושבעים ביותר יודו שיש הרבה על מה להודות. גם הם ייאלצו להסכים שכהונותיו הרציפות וזו שקדמה להן, הביאו עמן – בצד השאננות והבוז ליריבים – גם הישגים בלתי רגילים לכלכלת ישראל, לביטחונה וליחסי החוץ שלה. אפשר לבקר משמאל ומימין, מהצד האנושי והמוסרי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה הגלומה במטבע הלשון הפשוט שטבע האיש לפני למעלה משני עשורים: יש לנו ארץ נהדרת. ושום תוכנית סאטירית שתבקש להגחיך את המימרה הוותיקה הזו בכותרתה לא תוכל להוכיח אחרת.
ואחרי כל זאת, נראה שמוקדם מדי לפתוח בהספדים. ראש האופוזיציה בא לעבוד, ויש לו מרץ של בחור בשנות העשרים לחייו. מי שציפה לפרישתו, מי שטען שאם נתניהו לא ראש ממשלה הוא לא יהיה מוכן לשרת את הציבור כאחד הח"כים, דיבר בעיקר מהרהורי ליבו וממרום פוזיצייתו. נתניהו מבחינתו רק התחיל. כחלק בלתי נפרד ממחול התעתועים שאנו חווים, האיש שעליו אמר בנט שחייבים לחשק אותו מימין עומד לחשק את בנט מאותו כיוון בדיוק. הטקסטים שהוא מכין לקריאות ביניים מספסלי האופוזיציה יהיו קרובים הרבה יותר לאלה של סמוטריץ' ובן־גביר מאשר לתפיסות ששמענו עד כה מיו"ר הליכוד ומחבריו לסיעה.
עם זאת, בנט יכול לסמוך עליו ברגעים הקשים באמת. נתניהו לא יעשה לו עבודה קלה במליאה וגם לא בחוגים מקומיים, אבל למרות נאומו הבלתי פייסני בעליל, כשמדינת ישראל תיקלע לעימות הוא יהיה שם על הקווים. הוא יתראיין באנגלית רהוטה בכל הרשתות העוינות ויגן על האינטרסים הלאומיים, כפי שעשה בימי האינתיפאדה השנייה; הוא ינצל את קשריו המרשימים בעולם כולו וישמש שגריר בינלאומי בפועל, כפי שעשה בימי חומת מגן. הוא היה שם בכל מאודו במהלך כהונתו של אהוד ברק יריבו, בימי אריאל שרון הסוערים וגם במהלך מלחמת לבנון השנייה של אהוד אולמרט. הוא יעשה את זה גם בימי נפתלי בנט או יאיר לפיד. לא ראשי הממשלה יקבעו כמה מגויס יהיה נתניהו לדברור האינטרס הישראלי, רק המציאות תכתיב זאת. הוא לא הולך לעשות לביתו ולא למשפטו. הוא ישרת את המדינה גם מהמקום שאליו הביא אותו המבנה הפריטטי המזעזע שהקים לצד בני גנץ. כראש האופוזיציה הוא עשוי להתברר כמי שמפעיל לחץ יעיל על הקואליציה לא פחות מכפי שעשה כראש הממשלה, ואולי אפילו יותר.
קבלת הפנים לבנט נעשתה גם היא ברגשות מעורבים. העיתונות הסרוגה נהנית מהשבעתו של האיש שמספר הנייד שלו יושב אצלה באנשי הקשר; שהכוורת שבנה סביבו מורכבת מהחברים מהישיבה ומהסניף. אבל לא כך בדיוק המגזר דמיין את זה קורה. לא בקואליציה עם הורוביץ. לא עם רע"ם. מצד שני, קריאות הנגד גם הן חצו מזמן את גבול הביקורת העניינית והטעם הטוב. הכמיהה של רבים מאוהדי הליכוד לפינוי יישובים, משאלה הנובעת מרצון לנקמה על גלות האופוזיציה שנכפתה על מפלגתם, מצליחה להעביר קו גבול ברור בין מי שמניעיו אידיאולוגיים למי שחוטא בפולחן אישיות. ישראלי לאומי אמיתי לעולם לא ייחל לפינוי יישובים מתוך רגשות נקם בחבריו דאשתקד. הוא לא ישפשף ידיים בציפייה דרוכה לכך ששלטון בג"ץ ישלח מנהיגים נוספים לספסל הנאשמים. הוא לא יברך על מדינת כל מסתנניה, רק כדי להוכיח שיש למי להתגעגע. פטריוט אמיתי מאחל לקואליציה הנכנסת שתצליח ותעשה את הטוב ביותר עבור ישראל, מתוך הבנה עמוקה שכישלון של ממשלה – כל ממשלה – הוא על חשבון המדינה. במקרה שלנו, אידיאולוג אמיתי יברך מעומק הלב את בנט ואנשיו בברכת הדרך: שתוליכם לשלום, ותצעידם לשלום, ותחזירם לביתם הימני לחיים טובים ולשלום.
