כשד"ר זמרי העלתה לפני כחודש את הרעיון לנסוע עם הילדים למדבר מיד עשיתי חושבים עם עצמי וסירבתי. עצמי לא מת על חום אימים, חול ושקט קוסמי. הדוקטור כהרגלה עשתה חושבים עם עצמה והחליטה להתעלם מעצמי ולהזמין בכל זאת שלושה ימים בבקתה מדברית ביישוב צוקים שבערבה.
החיים הם עניין של טיימינג. אין ספק שלא היה סוף שבוע מתאים יותר לנסיעה הרחק אל לב השקט. אם פוליטית נזרקתי למדבר האופוזיציה, למה שלא אשליך את גופי הפיזי לסתם מדבר? אז ארזנו את הילדים ויצאנו מוקדם בבוקר. הווייז הראה שלוש שעות וקצת של נסיעה, שבמהלכן אנו צפויים לעצור למסלול קצר בעין־גדי. נשמע אחלה, שיקרתי לעצמי, אבל כדי לא להעכיר את האווירה החלטתי להצטרף לגוש שינוי הגישה ופשוט לזרום.
בדרך עצרנו בסניף מדברי של ארומה ורכשנו לנו קפה מדברי וקרואסון שקדים מדברי, ולקחנו את הילדים לעשות פיפי בשירותים המדבריים של תחנה מדברית של דלק מדברי. או שאולי זה היה כשעברנו בירושלים, אני לא סגור על זה. לנו הצפוניים אף אחד לא מסביר מתי מתחיל מדבר; אם יש יותר חום מירוק, מבחינתי אנחנו שם.
אבל בתכלס, יש כמה סימנים מובהקים שהגעת למדבר. הראשון הוא שאתה מתחיל לפחד ממשאיות. זה לא משהו אישי; אבל באזור שבו רוב הכבישים הם בני נתיב אחד, אם נתקעת מאחורי איזה דאבל טריילר והכביש קצת עמוס אתה עומד להאריך את הנסיעה בשעה וחצי. הסימן המובהק השני הוא ים המלח. בפרט, הצקצוק הנזרק בחלל הרכב – "נורא מה שהם עשו לים המלח" – אפילו שלא היית שם עשור ואין לך מושג מי אחראי למה שעשו לו ולמה.
הסימן השלישי והמטופש ביותר הוא שלט "זהירות – אתה נכנס לאזור בולענים". תודה, נשמות, אשתדל לא להיבלע. הסימן האחרון והפוליטי למדי הוא מקבצי הפחונים והאוהלים סביב הדרך, של שבטי הבדואים החיים באזור. או כמו שאני קורא להם בימים אלו: הקואליציה.
בעין־גדי טיילנו במסלול קצר לצד נחל של מים מינרליים. בדרך תפסנו גם איזה מפגש עם שפן סלע נחמד, כמה מפלים, ומישהי שצעקה לבעלה "רמי! תרים את הבגד ים! רואים לך!" והפרה את השקט.
אחרי ארבע־חמש שעות, או חצי שעה, דחקתי בשירן ובילדים להמשיך בנסיעה. בכל זאת, אני כבר לא יכול לחכות ולראות לאיזו צרה עצמה הכניסה את עצמי. בדרך שירן ראתה שלט שמודיע שאוטוטו אנחנו מגיעים ל"חאן נבטי" והציעה שנעצור שם לארוחת צהריים לילדים. אמרתי לה ש"חאן" הוא קיצור של "כאן אין מזגן", ושממשיכים.
אבן נגולה
שלוש שעות ורבע, עשרה ברקסים מוגזמים בירידות לים המלח, חמש עקיפות לא מסוכנות שבכל זאת גרמו לי להרגיש כמו נהג פורמולה, 14 פעם ששירן הייתה מוכנה להישבע שהיא ראתה את הסלע של "אשת לוט" עד שראינו את האמיתי ושתי הפסקות פיפי של הקטנים. הגענו. האימה.
אז זהו, שלא. הגענו למקום קסום, ואני מרגיש חופשי לקרוא לו קסום כי אף אחד לא נתן לי שם שום דבר במתנה או ביקש ממני לכתוב או ידע מי אני או משהו. "ימי מדבר", מין מתחם בקתות עשויות חימר, או אדמה, או קש עם אדמה או עוד דברים שהם לא בטון. חבורה חביבה לקחה אותנו אל הבקתה שלנו, "בקתת אברם", וכשהדלת נפתחה אבן נגולה מעל ליבי וחול נכנס לי בעיניים. הכול היה מושלם: המזגן, השלט של המזגן, הטמפרטורה של המזגן ועוד דברים שהם לא מזגן. מחוץ לבקתה נפרשו שני ערסלים, בריכת שכשוך עשויה אבן מגניבה חיכתה לידם, המטבח היה מצויד במחבתות ובסירים ובכיריים של גז עם קומקום שורק להכנת קפה. מדבר גורמה, בחיי.
לאחר שהכירה לנו את האזור והמליצה לנו על המקום הכי טוב לראות בו את השקיעה, המארחת גם הראתה לי את פינת ההשפלה הגברית שלי, או כמו שהיא קוראת לזה: "יש פה פינה מסודרת אם אתם רוצים לעשות מדורה, או פויקה או מנגל או עוד דברים שאתה לא יודע לעשות".
שירן תכננה המון דברים לשלושה ימים – למשל, לקפוץ לחוות האנטילופות. רק במדבר אתה יכול לפתוח אטרקציה שמוקדשת לחיה אחת, ועוד להדליק איתה שלושה ילדים שגרים מטר מהספארי. היא תכננה מסלולים, מצאה מקום שמלמדים בו איך מגדלים צמחים במדבר, והתכוננה לעוד כל מיני דברים שגורמים לרצות להוציא דרכון פורטוגלי. אבל אחרי שעתיים בבקתה שלנו הבנו שאין סיכוי שנצא מפה בשלושת הימים הקרובים. כלומר, יצאנו למסעדה טובה באזור, ולבריכה הכיפית במרכז המתחם, אבל חוץ מזה רק ערסלים, מים, קפה מקומקום שורק שטעים ב־17 רמות מקפה בקומקום חשמלי, כמה כוכבים נופלים בלילה, ואפילו מדורה הגונה שהצלחתי להדליק ולשקם דרכה את הגבריות הכושלת שלי. חלום.
בלי פוליטיקה, בלי בנט, בלי ביבי, בלי שינוי או ריפוי או איחוי, רק אני, המדבר והמזגן. על הדרך גם קפצנו לחברים של שירן, ניבה ואייל ממצפה עידן, שלוש שעות מתל־אביב וארבע דקות מירדן. יש קסם בזוג אנשים דומים כל כך שחיים בצורה שונה כל כך. ניבה היא מדענית כמו שירן, שמנהלת מעבדת מחקר (משהו עם דגים, בעגה המדעית שלי) בערבה, ואייל, ראש מועצה לשעבר שלקח אותנו לסיור לאבן הגבול בין ישראל לירדן. לעיתים רחוקות אתה רואה איך חקלאות משנה מציאות, אבל כשמראים לך שהשטח הישראלי מתחיל בדיוק איפה שניצבת החממה הראשונה, אתה מבין.
משהו קר
בלילה השני והאחרון שלנו במדבר, שאלתי את שירן אם היא הייתה יכולה לגור כאן. היא שיקרה שכן, אני אמרתי בכנות שלא. כי מדבר הוא לא מקום, הוא אופי. אנחנו, יש לנו אופי של אספלט ורעש, לא של כוכבים נופלים.
אחד השירים האהובים עליי הוא "בצהרי היום" של מאיר אריאל ודיוויד ברוזה. שמעתי אותו אלפי פעמים אבל נראה לי שרק עכשיו הבנתי אותו באמת. אתה יכול לדוש בפוליטיקה ולשרוץ בטוויטר ולקשקש בטלוויזיה מדי פעם. אבל במדבר בשתיים בלילה, כשהילדים ישנים בבקתה ואתה שותה בירה על ערסל מול ערימות של כוכבים, אתה מבין שכל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר. אבל בסוף לחזור, כן? חרפן אותי השקט הזה.
