המשחק השביעי בסדרת רבע הגמר של הבית המערבי, בתחילת החודש, היה אחד הגדולים בליגת ה־NBA. זה היה המשחק המכריע בסדרה בין לוס־אנג'לס קליפרס ודאלאס מאבריקס. שתי הקבוצות נתנו את כל מה שיש להן במפגן כדורסל יוצא דופן, עם כמה שחקני־על, שיירשמו לבטח בדפי ההיסטוריה של הליגה הטובה בעולם.
הקליפרס ניצחו בסוף 111:126 ועלו לחצי הגמר, אבל המחזות בסיום היו מדהימים לא פחות מהניצחון הפנומנלי. כל כוכבי הקליפרס: קוואי לאנרד, פול ג'ורג', מרכוס מוריס והאחרים עשו את דרכם לכיוון אחד. הם סובבו את הכוכב הענק של היריבה דאלאס, לוקה ד'ונצ'יץ' הסלובני, והרעיפו עליו חיבוקים ומחמאות כאילו הוא היה המנצח הגדול של הסדרה. זו הייתה מחווה ראויה של מנצחים למפסידים. איש לא העז וגם לא רצה להביע שמחה לאיד, להפך, רק המון כבוד והערכה אחרי קרב איתנים קשה מנשוא. מכאן הלכו שחקני הקליפרס לחגוג יחד בחדר ההלבשה שלהם. דונצ'יץ' ודאלאס יצאו בתחושה קשה, אבל לפחות זכו לנדיבות של מנצחים.
אף אחד אצלנו, כמובן, לא חשב לחגוג באותה דרך את הקמת הממשלה החדשה. בנימין נתניהו ירד, אולי זמנית, מעל הבמה, אבל את לכתו מלווים קולות רעים, הפגנות שמחה ותוכניות סאטירה לעגניות, כאילו מדובר בצורר איראני. אין כאן כלום, רק רצון מיותר להציק בלי סיבה, לרדת לנשמה של המפסיד ובני משפחתו ברגעי השפל. "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל ליבך", נכתב במשלי. זה פסוק כל כך נכון, רק חבל שהוא לא מיושם.
ראיתי את ההפגנה האחרונה בבלפור במוצאי השבת האחרונה. מאות אנשים התכנסו בכנסת ומשם יצאו לצעדה צוהלת במיוחד לעבר ביתו של ראש הממשלה היוצא. לכולם היה ברור כי נתניהו בדרך החוצה. כל הניסיונות שלו להשיג עריקים ולמנוע את רוע הגזרה עלו בתוהו. למפגינים זה לא הספיק. הם הגיעו עם כל המיצגים והסיסמאות נגד נתניהו, כאילו רק התחלנו את המחאה. הם שרו בקולי קולות והרעישו עולמות מול הבית עם "יאללה ביבי לך", אבל הוא הולך אז למה כל זה?
המדינה יכולה להיות נדיבה. מה הבעיה להתיר לנתניהו לגור בבלפור עוד זמן מה? למה צריך לפטר את העובדים שמקבלים שכר מינימום? על זה ייפול תקציב המדינה?
המטרה הושגה אבל היריבים לא יכלו לחגוג אותה בכבוד. אין להם את הסטייל של הקליפרס, יש להם סגנון של מוודאי הריגה. הם היו חייבים להכניס אצבע בעין, להתגרות במשפחה אולי בשעה הכי קשה ועצובה שלה. "המן הלך", קראה הזמרת אחינועם ניני בעצרת בכיכר רבין ביום ראשון, אחרי שכבר התברר כי נתניהו הפסיד בהצבעה לבנט וללפיד, וממשלתו נפלה. גם ארץ נהדרת פתחה את התוכנית ביום שני בסאטירה אכזרית ומופרכת במיוחד על נתניהו ובני משפחתו שמתבצרים בבלפור בכוח, קושרים את הסבלים שבאים לפנות אותם ומאיימים לפוצץ את הבית.
אגב, גם המדינה צריכה להיות נדיבה. מה הבעיה להתיר לנתניהו לגור בבלפור עוד זמן מה? למה צריך לפטר את העובדים שמקבלים שכר מינימום עלוב. על זה יקום וייפול תקציב המדינה?
כלא של שנאה
התחרות על האמירות הציניות, הסיסמאות הפוגעניות והסרטים המעליבים יותר את בני משפחת נתניהו – עדיין מתקיימת ברשתות. אין לי מושג מה האנשים האלה רוצים. מי שקרא את העמודים הללו לאורך השנים יודע מה דעתי על ראש הממשלה. אני באמת חושב שהוא הגיע לרמות של אופוריה משיחית, שהוא האמין שהוא ורק הוא מחזיק בידיו את גורלה של המדינה. תחושת העליונות הזאת קלקלה אותו ואת בני משפחתו, סכסכה אותו עם שותפים פוליטיים שהפילו אותו וגרמה לו להסתבך בפלילים ובעקבות כך לסכן את הדמוקרטיה הישראלית ואת המבנה החוקתי שלה.
הלכתי לראות כמעט את כל המחאות בבלפור. לצד הערכה על נחישות והתמדה היו שם צעירים שבאו להתפרק בכיכר בימים הקשים של הקורונה, ונעלמו אחרי שהסגר הוסר. הפרופיל האחיד של המפגינים הפריע לי. חשבתי שאם כבר מוחים – נתניהו ראוי למחאה מגוונת יותר. הנזקים שגרם, לצד ההישגים שאין להתעלם מהם, נוגעים לכל אחד מאיתנו.
בתחילת השבוע למדנו שהמדינה לא נחרבת בלי נתניהו. ממשלת אחת הלכה, ממשלה אחרת באה וכלום לא קרה. מצעד הדגלים צעד, בעזה שלחו בלוני תבערה אבל אנחנו עדיין בחיים. ביום רביעי נבחר הקבינט המדיני־ביטחוני. בנט, לפיד, אביגדור ליברמן, איילת שקד, מתן כהנא, גדעון סער, זאב אלקין ויפעת שאשא־ביטון, הרוב המובהק בקבינט הם אנשי ימין מובהקים. מיעוט מבוטל שייך למרכז־שמאל (בני גנץ, עמר בל־לב, ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי). אילו היו סמוטריץ' וחבריו מצטרפים לגוש הזה, זו הייתה ממשלת ימין לכל דבר.
יאיר לפיד כתב נאום לטקס ההשבעה בכנסת. הוא גנז אותו בגלל המהומה הגדולה במליאה. "אנחנו צריכים לתקן את השיח", הוא כתב. היה לו עוד משפט יפה. "השנאה היא כלא, הסליחה היא כרטיס היציאה ממנו". המפגינים נגד נתניהו ברחובות וברשתות, בדיוק כמו המפגינים נגד בנט במצעד הדגלים – נשארים בתוך כלא של שנאה, וחבל. צריך לשחרר.
חברי רמי מנדל, מתנגד ותיק של נתניהו, שלח לי השבוע קליפ של יואל רפל ומירי אלוני, שני אבני יסוד של המוזיקה הישראלית. השניים לקחו את השיר של הזמר הצרפתי הרווה וילארד, "קפרי, סה פיני" והלבישו אותו על נתניהו ואשתו עם טקסט מלגלג.
כתבתי למנדל שכל החגיגה המתריסה הזאת מעוררת בי שאט נפש. נתניהו הפסיד, הולך הביתה, וצריך לעזוב אותו במנוחה שלה הוא זקוק. מנדל לא הסכים. "אין מחילה וסליחה על מה שנתניהו עשה לבני גנץ", הוא טען. נתניהו ירד מגדולתו השבוע, השררה עברה למישהו אחר. על תרגילים פוליטיים כאלה ואחרים הוא בא על עונשו ומצא עצמו מחוץ ללשכת ראש הממשלה. מה עוד רוצים מתנגדיו?
