"ראיית מנהרה" היא מצב שבו הראייה ההיקפית שלנו מצטמצמת, ואנו רואים רק את מה שבמוקד שדה הראייה. בהשאלה אנו משתמשים בביטוי כדי לאפיין אדם שמתעקש רק על אפשרות אחת ולא מצליח לראות ולבחון חלופות.
בפעם האחרונה התייחסתי למשפט נתניהו כאשר בית המשפט נזף בתביעה ואילץ אותה לערוך, באופן חריג, עשרות תיקונים בסיסיים בכתב האישום – שהוא כזכור תיק הדגל של הפרקליטות, בהובלת שי ניצן ואביחי מנדלבליט ופרי עמלם של עשרות פרקליטים בכירים. אחת מאותן הנחיות הייתה לפרט את הראיות שמבססות את ה"מתת" שלכאורה קיבל נתניהו מאתר וואלה, שאותן הפרקליטות משום מה סברה שאין צורך למנות. הפרקליטות נענתה, והגישה 315 מקרים של פניות לוואלה.
כידוע, בתחילה טענה התביעה שוואלה סיקר את נתניהו באופן "אוהד". אלא שבדיקות באתר "מידה" וגם באתר השמאל "העין השביעית" הוכיחו שלכל היותר אפשר לדבר על סיקור מאוזן. ברור שקשה לתבוע על "סיקור מאוזן", וטענת ה"מתת" ספגה מכה אנושה. אבל לא זוטות שכאלה יטרידו את מיטב פרקליטי חלם; במקום לרדת מהעץ שמט לנפול, בנו בצמרתו בית: לא סיקור אוהד, אלא "היענות חריגה"!
בפרקליטות חשבו שההגדרה המתחכמת החדשה היא גילוי אמריקה, אבל למעשה, מהרגע שנפלה טענת "הסיקור האוהד", גם "היענות חריגה" לא משכנעת. שהרי השכל הישר מורה שצריך להיות קשר תוצאתי בין "היענות חריגה" ל"סיקור אוהד". קצת מוזר לטעון שוואלה התמסר לנתניהו והשתעבד לבלפור, ובשל כך התקבל "סיקור מאוזן" תקין וראוי.
בכל זאת, מכיוון שזהו האישום, יש לבחון גם את טענת "ההיענות החריגה" בפני עצמה. זו דורשת שיתקיימו לפחות שני תנאים: שהפנייה אכן תיענה, ושההיענות הזאת תצא מגדר הנורמות המקובלות בוואלה. והנה, במהלך החקירה הנגדית של מנכ"ל וואלה לשעבר אילן ישועה, שעדיין מתנהלת, כבר נבקעו בתיאור הזה סדקים גדולים.
תקינות ההליך היא תנאי הכרחי להרשעה, משום שאם התביעה מעלימה באופן סדרתי ראיות שמועילות להגנה – ההליך מוכתם, שכן ייתכן שמוסתרות עוד כאלו
ראשית, נראה ש־315 הפניות שאמורות להוכיח "היענות חריגה", גובשו בחיפזון רב ובלי שיקול דעת. חלק ניכר מהן לא נענה. חלק גדול אחר נעשה בתפוצה רחבה לכלי תקשורת נוספים. חלק נוסף היה תיקון טעויות עובדתיות וכיוצא באלו. בכל אלה אין היענות או משהו "חריג", וזאת מעבר לעובדה שלגבי חלק לא מבוטל מהבקשות כלל לא הוכח שהגיעו מנתניהו.
מה באשר לדרישות שנותרו אחרי הסינון הזה? ובכן, כדי לבסס לגביהן "חריגה", יש לאפיין את הנורמה שנפרצת. אפשר לדבר על שני סוגי חריגה. הראשונה איכותית: האם וואלה פרצה נורמות ביחס לנתניהו בלבד ושמרה עליהן ביחס לאחרים? ובכן, מהחקירה הנגדית עולה שמה שנחשב לחריגה ביחס לנתניהו, היה דווקא נורמה רווחת בוואלה. ישועה פתח את דלת האתר לרווחה לשלל גורמים אחרים, עסקיים, עסקניים ופוליטיים. בקשותיהם נענו בחפץ לב, ולמרבה האבסורד דווקא בקשות רבות שציינה התביעה ביחס לנתניהו עברו לא פעם מסכת התנגדויות, עיכובים וחוסר היענות.
מה עוד הוסתר?
משנכשלת הטענה האיכותית, עולה טענה על חריגה כמותית. ישועה עצמו מדבר על היקפים גדולים. עכשיו הדיון נהיה מעט מאתגר, כי כמויות חייבים להגדיר ולתקנן. את הפניות הרלוונטיות שנותרו מאותן 315, צריך לחלק במספר הפרסומים הכללי שהיו על נתניהו בשנים הללו, כדי לקבל מדד של "שיעור ההיענות". את השיעור הזה יש להשוות לשיעור שנהנו ממנו אישים בולטים אחרים בוואלה.
אם מתברר שנתניהו קיבל שיעור היענות גדול משמעותית מהמקובל בוואלה, הבדיקה עדיין לא נגמרה. כעת צריך להשוות אותו ל"שיעור ההיענות" של כלי תקשורת אחרים לנתניהו, כדי לאפיין את היחס המקובל לראש ממשלה. כאן תסתיים הבדיקה הבסיסית, העובדתית. אם תימצא בהשוואה "חריגה", אפשר להמשיך ולבחון אם זו עבירה.
אלא מה? מתברר שהפרקליטות לא בדקה דבר מאלה. היא לא בחנה אם הבקשות נענו, את שיעור ההיענות, ואת התכתובות של ישועה עם גורמים שאינם קשורים לנתניהו. היא לא ניסתה לבסס שום נורמה של "היענות" כדי לקבוע שמשהו כאן "חריג". היא הגישה כתב אישום תקדימי עם עבירה שנותרה לא מוגדרת, לא מאופיינת, ובוודאי שלא מוכחת. המשמעות של המחדל הזה דרמטית: הפרקליטות נכשלה כליל באפיון העבירה, ולכן אי־אפשר להרשיע בה.
זהו כשל מקצועי בסיסי. אבל מעבר לו מתגלה גם כשל אתי. כעת שוב התברר להגנה שיש לגורמי האכיפה חומר רלוונטי שלא נמסר לה, והפעם הררי תכתובות ושיחות של ישועה עם גורמים נוספים – חומר רלוונטי מאוד לבירור ה"חריגה" האיכותית והכמותית. כמו בשלושה מקרים קודמים, גם כאן החליטה הפרקליטות שלא לספר להגנה על קיומו.
כעת בית המשפט דורש – שוב באופן חריג – שהפרקליטות תעבור על החומר ותעביר ממנו להגנה. זו כבר החלטה רביעית מסוג זה, שבאה להגן על זכויות בסיסיות של הנאשמים מפני הפרתן בידי התביעה. בין אם מדובר בחוסר יושר או בחוסר מקצועיות, בין אם בכוונת מכוון או ברשלנות, ברור שתקינות ההליך וזכויות הנאשמים נפגמו כאן מיסודן.
חשוב להבין שתקינות ההליך היא תנאי הכרחי להרשעה מעבר לספק סביר. מדוע? משום שאם התביעה מעלימה באופן סדרתי ראיות שמועילות להגנה, ההליך מוכתם בספק עקרוני: שמא יש עוד ראיות מזכות שהתביעה מונעת מההגנה? גם זה עניין דרמטי. הספק הזה, שנולד מהתנהלות התביעה, מרחף מעל ההליך כולו, ולא מאפשר להרשיע מעבר לספק הסביר הנדרש.
אין ספק שהפרקליטות לקתה כאן בחיפזון רב, שהוביל לכתב אישום לא מקצועי ולהתנהלות לא אתית (ואולי גם לא חוקית). אחד הגורמים לראיית מנהרה הוא עודף באדרנלין, שמאפיין מצבים של התרגשות גדולה. נראה שבכירי הפרקליטות נלהבו כל כך מהתיקים, עד שעשרות פרקליטים בכירים לא הצליחו לראות דבר מחוץ למה שמבחינתם היה האור שבקצה המנהרה: כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן.
מכיוון שכך, הפרקליטות יצרה שתי בעיות עקרוניות בתיק 4000. כישלון באפיון העבירה התקדימית שהמציאו, והתנהלות משפטית לא תקינה, שמכתימה את ההליך מיסודו. במציאות כזו, במערכת משפט נורמטיבית, בלתי אפשרי להגיע לסף ההרשעה הנדרש. בכל מקרה אחר אפשר להעריך שהפרקליטות הייתה זוכה לנזיפה קשה, והתיק היה מושלך בבושת פנים מבית המשפט; זאת אומרת, אלא אם כן גם הוא לוקה בראיית מנהרה.
