לא בטוח שתיקי נתניהו קורסים, אבל התביעה נמצאת בבעיה

אומרים שא־לוהים נמצא בפרטים הקטנים. מנגד יש מלינים שהפרטים הקטנים דווקא מרחיקים את א־לוהים ומסתירים אותו; שהנוקדנות והדקדקנות האינסופית הופכות לטרחנות מייגעת ומתישה, ומרוב עצים לא רואים את היער. השם "א־לוהים" במקרא הוא גם כינוי לשופטים־דיינים, וביום שלישי השבוע לא היה ברור אם השופטים במשפט נתניהו מרגישים כך, או שמא שואלים את נפשם למות מהיגיעה והטורח, אולי אפילו חולמים על בריחה לנתב"ג בבחינת "עזב א־לוהים את הארץ".

בקומה השלישית בבית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א־דין בבירה מתנהלת מלחמת התשה. המשפט נכנס לשלב המגרסה, שבו כולם אוכלים ומאכילים זה את זה חצץ וחול. הסנגורים בעז בן־צור וז'ק חן מנהלים חקירה נגדית אינסופית, נחושים לפרק כל ראיה וטענה של התביעה לרמת האטומים. בן־צור, שועל קרבות ותיק עם סכין בין השיניים וסבלנות של ספינקס מצרי, מגובה בשלוש עורכות דין היושבות מאחוריו ומזנקות כל חצי דקה כדי להעביר לו פתק או ללחוש משהו על אוזנו. אילן ישועה הגבוה יושב שפוף מול שולחן העדים. התובעות ליאת בן־ארי ויהודית תירוש מותשות למראה. השופטים, מופגזים בהררי דפים עם צילומי מסך מאתרי חדשות שונים, נראים כמי שהפנימו בחוסר ברירה איך ייראו חייהם החדשים. המלחמה הזאת – כולם כבר מבינים – לא תסתיים בשישה ימים, לא בשישה שבועות וגם לא בשישה חודשים.

מאחור, כַּתבי המשפט העמלים רכונים על מחשביהם ומקלידים בלי הרף, מתמללים כל מילה אף שכל הנאמר עתיד לצאת בפרוטוקול, רק כדי להוציא את ה"פושים" מוקדם ככל האפשר. כלי התקשורת מבולבלים. הנאשם מספר אחת הוא כבר לא ראש הממשלה אלא ראש האופוזיציה, מה שאמור להוריד קצת עניין ומתח מן המשפט. מצד שני, זה עדיין נתניהו.

הסנגורים הראו שגם סביב אירועים תמימים שבאתרים אחרים סוקרו באופן עובדתי ויבש, בוואלה הקפידו להוסיף עקיצה לעבר ראש הממשלה, אירוניה או תמונה לא מחמיאה

צוות ההגנה של נתניהו לא חושף את כל הקלפים, וכדי להבין לאן הוא חותר צריך לעבוד כמו במודיעין צבאי: לזהות היכן הוא צובר את הכוחות, לתעד את כלל המהלכים והתמרונים ולמקם אותם בחיצים אדומים על המפה, לאסוף את האותות שהוא משדר, לערוך אנליזה ולהבחין בין מאמץ עיקרי, מאמץ משני ומאמצי הטעיה. מכל המידע הזה צריך לנסות לגזור לאחור את האסטרטגיה.

אם אני מזהה נכון את התמונה הגדולה, היא מזכירה לי מחלוקת תנאים במסכת מקוואות. מקווה כשר אמור להכיל לפחות 40 סאה של מי גשמים שאינם שאובים, קובעת המשנה. מה הדין אם נפלו לתוכו מי חלב או יין, או שמישהו שטף במקווה סלי זיתים וענבים, והזוהמה שינתה את מראהו? האם מי צבע פוסלים בכמות, או במראה? האם אפשר לדלל את מי הצבע הפסולים? לפי התנא רבי יוסי הכמות פוסלת ולא הצבע, ואילו לפי ר' יוחנן בן נורי "הכול הולך אחר המראה". אך בהמשך קובעת המשנה כי "נפל לתוכו יין… ושינו את מראיו – פסול. כיצד יעשה? ימתין לו עד שיֵרדו גשמים ויחזרו מראיהן למראה המים". פירוש: המקווה זוהם במי צבע? נמשוך זמן עד שידולל, ונכשיר אותו.

זוהי בערך האסטרטגיה של צוות ההגנה בחקירה הנגדית: את רוב העובדות בכתב האישום הם לא מנסים לסתור או להסתיר, אלא לדלל ולדלל עד שהצבע ידהה או אפילו ייעלם. את כתב האישום הם רוצים להפוך לתרופה הומיאופתית.

האסטרטגיה הזו מיתרגמת לשלושה מאמצים. המאמץ הראשון נועד להוכיח שישועה ואלוביץ' ניהלו "בית בושת תקשורתי", והעניקו שירות לכולם ללא הבדל דת, גזע ומין, כל עוד כרטיס האשראי של הלקוח היה פתוח: פעם זה טייקון הפרסום אילן שילוח, פעם בוז'י הרצוג, פעם בנק הפועלים ופעם תאגיד אחר. מערכת וואלה בניהולם של שני אנשי העסקים הייתה אתר חדשות עם כוכבית. לאייטמים שהתפרסמו באתר היה קשר כלשהו למציאות, כל עוד לא היה בעל עניין או אינטרס ששילם במזומן וקיבל כתבות מהונדסות לתועלתו הפרטית.

מעבר לעדותו בעל פה, התרומה המרכזית של אילן ישועה היא הפלט האינסופי של המסרונים שניהל עם בני הזוג אלוביץ'. חלק גדול מהמסרונים הללו לא נמסר לצוות ההגנה, מה שעלה לתביעה בשבוע שעבר בהערה עוקצנית ששלח השופט בר־עם לתובעת יהודית תירוש: "גברתי מודה שעשיתם תקלה, שלא בחנתם את קווי ההגנה כשבחנתם את התיק. אני לא מבין בכלל מה ההתעקשות. זה ייקח שעות עבודה? אז ייקח".

בינתיים, ההערה הזאת התגבשה להחלטה שיפוטית שחייבה את התביעה לערוך חיפוש ידני בטלפון, לאתר את כל התכתובות הרלוונטיות ולהעבירן לצוות ההגנה. "אנו ערים לכך שמדובר בכמויות גדולות של חומר", כתבו השופטים, "ברם נוכח מצב הדברים שתואר לעיל, איננו רואים מנוס ממתן הוראה זו". ההגנה התעקשה לקבל את כל החומר, כי מהמעט שכן עבר לידיה היא שלתה דוגמאות המצביעות על המחירון ותנאי השימוש של השוק התקשורתי שהופעל תחת המותג וואלה.

ברירת מחדל עוינת

מאמץ הדילול השני עוסק ב"מתת" – הסיקור החיובי שקיבל נתניהו בשנים האמורות. צוות ההגנה עשה עבודת נמלים פשוטה אך אפקטיבית. הוא איתר כל פרסום חיובי שקיבל נתניהו, וחיפש פרסומים מקבילים בכלי תקשורת אחרים. כל עיתונאי וכל מערכת תקשורת מקבלים מדי יום ביומו מספר רב של אייטמים והודעות דוברות, בהתאם לתחומי הסיקור שלהם. בשל עומס העבודה על העיתונאים, לא פעם כשמדובר באייטם על אירוע פומבי גנרי שאין הרבה מה לחקור ולברר עליו, הוא יופיע בכרוניקה של אתרי החדשות כפי שהתקבל במערכת, כמעט בלי סינון ועריכה. כך למשל, אם לשכת רה"מ מוציאה דיווח עם תמונות מביקור מדיני של שרי חוץ מהאיחוד האירופי, סביר להניח שתראו את אותו דיווח, באותן מילים ובליווי אותן תמונות, מתנוסס בכל אתרי החדשות הגדולים.

צוות ההגנה של נתניהו הגיש השבוע מאות מסמכים כדי לבסס את הטענה שזה מה שקרה בחלק ניכר מהפרסומים החיוביים שנתניהו קיבל. כך למשל, בנוגע לידיעה שלפיה שרה נתניהו דורגה במקום הראשון ברשימת חמישים הנשים המשפיעות של המגזין פורבס.הידיעה הזו, שפורסמה באתר וואלה, היא אכן בבחינת "סיקור חיובי", אולם אייטמים דומים פורסמו בדה־מרקר, בכלכליסט, בגלובס ובאתר בשבע. כך גם ידיעה שפורסמה בוואלה ולפיה "שרה נתניהו התרימה את קרן היסוד ב־300 אלף שקלים לחיילים בודדים". מתברר שידיעה כמעט זהה פורסמה בעוד שישה כלי תקשורת. הטענה היא שאי־אפשר להכתיר הודעת דוברות גנרית שפורסמה באתר חדשות כ"סיקור חיובי".

המאמץ השלישי נועד להמחיש עד כמה ברירת המחדל של כתבי וואלה והעורכים הייתה עוינת לנתניהו. הסנגורים מראים שגם סביב אירועים תמימים למדי, שבהם אתרים אחרים סיקרו פעולה או הופעה מסוימת של ראש הממשלה באופן חדשותי עובדתי ויבש, בוואלה הקפידו להוסיף עקיצה, אירוניה או תמונה לא מחמיאה.

כיצד מתמודדת התביעה עם התמרונים הללו? לטענה שאלוביץ' וישועה התנהלו בשחיתות מול כולם, היא תשיב שהיא הנותנת: פוליטיקאי חסר עכבות חבר לאנשי עסקים חסרי ערכים כדי לרקוח דיל מסריח של שוחד. העובדה שאתר וואלה סחר בסיקור מול אנשי הון או שלטון אחרים, רק מוכיחה שהייתה פה שיטה. טענה נוספת היא שכל המקרים האחרים בטלים בשישים מול היקף הסחר וההתערבות שניהלה משפחת נתניהו מבלפור. גורם בפרקליטות אמר השבוע: "קח את כל הפניות של אילן שילוח, הרצוג, בנק הפועלים ואחרים, הן לא מגרדות את מספר הפניות שיצאו מבלפור בשבוע סטנדרטי אחד".

מול הטענה שחלק גדול מהפרסומים החיוביים היו הודעות דוברות גנריות, הם יטענו שהעובדה שלשכת ראש הממשלה הפעילה לחץ ישיר על המערכת כדי לפרסם את האייטמים הללו, והעובדה שהם הונחתו על המערכת "מלמעלה" ולא פורסמו ביוזמה ספונטנית של עיתונאים שיושבים בדסק – הופכות אותם לפרסום פסול.

מול הטענה השלישית, שאתר וואלה היה עוין לנתניהו, תאמר התביעה שזה דווקא מוכיח שלראש הממשלה היה אינטרס להתערב באתר כדי לשנות את אופן הסיקור.

האם תיקי נתניהו קורסים? לא כל כך מהר. עם זאת, מבחינה ציבורית ותדמיתית התביעה נמצאת כעת בבעיה. כאשר השופטים שאלו את בעז בן־צור לאן הוא חותר ואם הוא מנסה לבסס טענת "הגנה מן הצדק", הוא לא הכחיש. גם אם מבחינה משפטית טהורה הראיות לא נסתרו והטענות לא הופרכו, מאמצי הדילול של צוות ההגנה עשויים להקשות מאוד על התביעה בהגנה על התיק בדעת הקהל.

המטבע מתחת לפנס

"החוק אינו עוסק בזוטות", הצהיר השבוע שר המשפטים הנכנס גדעון סער. "מטרת המשפט הפלילי היא התמודדות של המדינה עם סטייה משמעותית מהנורמה החברתית. סטייה קלה, קל וחומר ספק־סטייה ממנה, אינה מצדיקה את השימוש במנגנון הכבד והחמור של המשפט הפלילי: חקירה. אישום. הרשעה. הכתמה".

כמה שעות קודם לנאום הזה קיבל הח"מ קנס משטרתי בגובה 750 שקלים ו־8 נקודות, בגין ילד בן שבע שישב ברכב בלי בוסטר, דקה מהבית, בכביש יישובי שבו מהירות הנסיעה הממוצעת היא 20 קמ"ש. השוטר הסביר ש"גיל שמונה זה גיל שמונה, ועד גיל שמונה בדיוק צריך בוסטר. גם אם מחר היה יום ההולדת שלו, הייתי רושם לך את הדו"ח".

רוצים דוגמה נוספת? חבר נסע עם רעייתו וילדתו בכביש המנהרות מירושלים לגוש עציון, ביום האחרון של מבצע שומר החומות. כמה שעות קודם לכן נכנסה לתוקפה הפסקת האש השברירית, והמתיחות אחרי ימים ארוכים של לחימה ורקטות הייתה בשיאה. סמוך לצומת הגוש – מקום למוד אירועי פח"ע – הוא הבחין מרחוק באדם לבוש שחורים עומד בצד הדרך, אוחז ברובה ומכוון לעברו. מול החשש מפיגוע שמתרחש לנגד עיניו, מערכת ה"הילחם או ברח" במוחו נכנסה מיד לפעילות, והוא הגביר מהירות. לחרדתו הוא ראה כיצד אותו אדם מתפרץ לכביש ובעקבותיו לבוש מדים אוחז בנשק. החבר סטה מהנתיב כדי לא לפגוע בשניים, סחט את דוושת הגז וביקש להימלט מהמקום. רק לאחר עשרות מטרים הוא הבין שמדובר בשוטר תנועה שארב בצד הדרך ובחייל שאבטח אותו, ועצר בשוליים.

שוטר התנועה ממשטרת ש"י הורה לנהג ההמום לחזור ברוורס בשוליים בכביש מהיר, בניגוד לחוק, ובאופן מסוכן. הנהג הסביר שהמהירות – כ־20 קמ"ש מעל המותר – נגרמה ממעשיו של השוטר שפעל באופן שסיכן את עצמו ואת הנוסעים ברכב, והיה עלול לגרום לתאונת דרכים. הוא הוסיף וקבל באוזני השוטר שבימים מתוחים כל כך מבחינה ביטחונית לא אחראי לקיים מארב בצד הדרך, עם ניידת תנועה מוסתרת ובלי כובע זיהוי משטרתי, ולשבת בשוליים עם רובה לייזר מכוון לעבר מכוניות נוסעות. גם הפעם הגיעה התגובה בדמות קנס על 750 שקל ושמונה נקודות.

במקום להתמודד עם פשיעה חקלאית ובנייה בלתי חוקית פרועה במגזרים שאין בהם דין ואין דיין – נוח לשוטרים בניידות לזנב בנחשלים שיקבלו עליהם את הדין

אני מכבד שוטרים ולא נוהג להתווכח איתם. כשמדובר בשוטרי תנועה, אני זוכר גם שמדובר בעובדי ציבור שסופגים אנרגיות שליליות על בסיס יומי ולא זוכים לחיוכים מלקוחות מרוצים, ולא מעוניין להיות זה שמהדהד ומגביר להם את הדיסטורשן בתודעה. מעבר לכך אני מאמין בחשיבותה של אכיפה: עקרון יסוד ב"אמנה החברתית" הוא ויתור של אזרחים על הכוח והעברת סמכויות ההפעלה שלו לידי המדינה, כדי שתשמור על החוק ועל הסדר. המדינה רוצה להכווין התנהגות, וחלק מסל הכלים שלה הוא הטלת יראת עונש. המשטרה נדרשת אפוא להפעיל אלימות כדי לשמור על החוק.

ואחרי כל זה, חשוב לזכור שהכינוי של הזוהר ליראת העונש הוא "יראה תתאה", יראה נמוכה. נמוכה כי אלימות היא אנרגיה שלילית. כי חוק שימור האנרגיה חל עליה, וכשהיא מופעלת היא נוטה להתפשט ולהרעיל את המרחב. הטלת קנס היא הפעלת אלימות בחסות החוק. בעבור משפחה של עצמאים שמזיעים, עובדים קשה וקורעים את עצמם כדי לסגור את החודש, קנס של 750 שקלים הוא בהחלט סוג של אלימות כלכלית. כשמופעלת אלימות אין שיחה, אין שכנוע, אין חינוך, וכמו בקארמה היא חוזרת וגובה מחיר ממי שהפעיל אותה. כשהיא מוצדקת, מקבל הקנס מבין את זה בראש. כשהיא לא מוצדקת, הוא מרגיש את זה בבטן.

במערכות גדולות כמו מדינה אי־אפשר להימנע ממנה, אבל האלימות חייבת להיות מופעלת באופן מידתי. אחרת, במקום לקדם רגישות לבטיחות ולסדר, היא בעיקר מצמצמת סולידריות וערבות, ומגבירה עוינות וחוסר אמון.

מדברים הרבה על אמון הציבור במשטרה. הבעיה המרכזית בכחולי המדים היא התחושה שלא פעם הגוף הגדול הזה מעדיף לחפש את המטבע מתחת לפנס. במקום להתמודד עם גובי פרוטקשן, פשיעה חקלאית, מוניות כתומות שחוצות קווי הפרדה רצופים במהירות מופרזת, ובנייה בלתי חוקית פרועה במגזרים שאין בהם דין ואין דיין – נוח לניידות לזנב בנחשלים שיקבלו עליהם את הדין בלי לעשות רעש, ולייצר תחושה של כאילו פעילות. רוצים להגביר את אמון הציבור? לכו לעבוד היכן שבאמת צריך אתכם, לא לעבוד עלינו בעיניים. אכן, טוב יעשה שר המשפטים הנכנס אם יצליח לדלל את העיסוק של גורמי האכיפה בזוטות.

ממשטרת ש"י נמסר בתגובה:

"במענה לפנייתך ולאחר בדיקת הפרטים, האכיפה בוצעה באור יום בכביש מסודר שבו שני נתיבים. השוטר התמקם בתוך מפרץ מאחורי גדר הפרדה וביצע אכיפה באמצעות מכשיר ממל"ז, ויש לציין כי נקודת האכיפה מאושרת ומאובטחת. המהירות שנמדדה הינה מעבר למהירות המותרת בקטע כביש זה. השוטר סימן לנהג לעצור בעת שעמד בין שטח ההפרדה לשול הדרך בצד ומוגן על ידי גדר מתכת, ולא התפרץ לכביש כפי שנטען. לאחר שהשוטר הורה לנהג הרכב לעמוד בצד הכביש, הבחין הנהג בשוטר ועצר בחלקו הימני של הכביש בלי לסכן את התנועה. אז ניגש השוטר לאזרח והסביר לו את מהות העבירה באופן ענייני.

"משטרת ישראל מבצעת ותמשיך לבצע אכיפה תנועה בכל עת במטרה להרתיע ולמנוע תאונות ולשמור על משתמשי הדרך".