לרוב קשה לשייך לממשלה אחת, ודאי לאיש אחד בתוכה, הישגים מאקרו־כלכליים. כלכלה משתנה בקצב איטי, והגורמים הפועלים עליה מרובים, גלובליים, ורובם לא בשליטתה של ממשלה כזאת או אחרת. לעיתים קרובות ממשלה אחת קוצרת פירות של ממשלה שקדמה לה, אבל נדיר שראש ממשלה אחד נהנה במשך שני עשורים מפירות הכהונה שלו עצמו כשר אוצר, עשרים שנה קודם לכן. קשה להפריז בחשיבותה של כהונת נתניהו במשרד האוצר בשנים 2003־2005. חלק גדול מהרפורמות החשובות של כלכלת ישראל נעשו בזמן ההוא; מההפרטות הגדולות ועד הרפורמה בפנסיה, שהקדימה בעשורים את העולם המערבי.
נתניהו נכנס אז למשרד האוצר עם אידאולוגיה קפיטליסטית סדורה, והפך משק ריכוזי במיתון עמוק לכלכלה חופשית ומשגשגת. הוא קיצץ עמוקות בקצבאות הרווחה, בעיקר בקצבאות הילדים. המוסד לביטוח לאומי איים ש"שיעורי העוני הולכים להתפוצץ" וּויקי קנפו צעדה במחאה ממצפה־רמון אל הכנסת, אבל קיצוץ הקצבאות הביא לירידה מתמשכת בשיעור האבטלה, לגידול בשיעור התעסוקה, להורדת שיעור העוני ולצמצום הפערים. בפשטות: אנשים הפסיקו להישען על קצבאות, יצאו לעבוד ושיפרו את רמת החיים שלהם, בדיוק כפי שנתניהו צפה שיקרה.
נתניהו ידע להסביר מדוע כלכלה חופשית עובדת טוב יותר, מהם היתרונות של תחרות, וכיצד המגזר הפרטי קורס תחת עול המגזר הממשלתי המנופח והמיסים הכבדים. הוא פעל לקיצוצים בשירותים הממשלתיים, הוריד את נטל המס על הציבור ועל עסקים, הפריט עשרות חברות ממשלתיות, פתח לתחרות עשרות שווקים מקומיים וביטל מאות מכסים. כהונתו בתפקיד שר האוצר הפכה אותו ל"מר כלכלה", אייקון ימני־קפיטליסטי. כניסתו המחודשת למשרד ראש הממשלה ב־2009 הביאה עימה ציפיות עצומות מהצד הימני של המפה לשינויים נדרשים, והן מומשו באופן חלקי.
עזיבתו של נתניהו את משרד ראש הממשלה אחרי 12 שנים רצופות בתפקיד מחייבת חשבון נפש. לא במובן הנפוץ של הכאה על חטא גרידא, אלא חשבון ממש – הצלחותיו של נתניהו בזירה הכלכלית, כמו גם כישלונותיו. בשורה התחתונה, נתניהו מחזיר את מדינת ישראל במצב טוב משקיבל אותה, כמעט בכל פרמטר כלכלי. ערב משבר הקורונה הגיעה ישראל לשפל היסטורי בשיעור האבטלה, ושיעור התעסוקה היה הגבוה זה עשורים. גם אחרי משבר הקורונה הנתונים הללו אינם חמורים כפי שאפשר היה לחשוש, ואלה עדיין טובים יותר מנתוני כלכלת ישראל בראשית המאה הנוכחית. בעשור הזה עלה השכר הריאלי, כלומר השכר בניכוי ההשפעה של עליית המחירים, בכ־26%. במקביל, הודות לביטול המכסים ופתיחת השווקים לתחרות ירדו המחירים בעשרות קטגוריות כמו ריהוט, חשמל ואלקטרוניקה, ביגוד והנעלה וגם מוצרי מזון. הישראלים עבדו יותר, הרוויחו יותר וקנו יותר בכסף שלהם.
כוחו הפוליטי וניסיונו הרב אפשרו לנתניהו להכפיף את המערכת לרצונו, כמו בסוגיית מתווה הגז. הביקורת כלפיו היא שבנושאים רבים אחרים הוא לא עשה זאת
נתוני שוק העבודה התאפשרו בזכות הרפורמות ההן שנתניהו ביצע ב־2003, והשיפור בשכר התאפשר בעקבות צעדים שעשה אז וגם אחר כך. בעשור האחרון התאפיינה ישראל בצמיחה גבוהה ובאינפלציה נמוכה, בהשקעות זרות הולכות וגדלות ובהרחבת סחר החוץ. התוצר המקומי הגולמי לנפש עבר בשנת 2020 את ה־40,000 דולר, עלייה של כ־48 אחוזים מאז 2009. עלייה מרשימה למדי, אך היא לא צמצמה באופן דרמטי את הפער ממדינות ה־OECD. זאת משתי סיבות: האחת היא שבישראל ילודה גבוהה במיוחד – שלא כבמדינות ה־OECD, והשנייה היא שגם כשישראל מתקדמת בצעדים גדולים, שאר העולם אינו עומד במקום. זהו אולי הצעד החשוב ביותר של נתניהו, שאליו דחף מאז ראשית המאה: כניסה למועדון המדינות המפותחות.
זנב לאריות
נתניהו שאף להפוך את ישראל לאחת הכלכלות החזקות בעולם, כזו שעוצמתה הכלכלית תביא לה עוצמה צבאית ובינלאומית. כדי לעשות זאת היינו צריכים להתחרות בטובים ביותר: הכלכלות הגדולות והמפותחות של העולם המערבי, לא הכלכלות הנחשלות של העולם השלישי. נכנסנו למועדון הזה לא כדי שנראה כמה אנחנו מוצלחים, אלא דווקא כדי לראות שאנחנו עדיין בתחתית הטבלה בהשוואה לשחקנים הגדולים. נתניהו העדיף שישראל תהיה זנב לאריות ולא ראש לשועלים, וב־12 השנים האחרונות הביא אותנו קרוב לממוצע האריות. לא מקום רע. הכניסה למועדון הזה באה לצד דרישות והמלצות למדיניות כלכלית חופשית ויצרנית יותר, וחיזקה את האג'נדה של נתניהו.
חזונו התממש גם בהיבט היחסים הבינלאומיים: העוצמה הכלכלית והעוצמה הצבאית חיזקו זו את זו, ושתיהן יחד חיזקו את מעמדה של ישראל בעולם. החתימה על הסכמי סחר עם מדינות מובילות, חיזוק הקשרים עם מדינות העולם, כולל יצירת יחסים דיפלומטיים ענפים באסיה ובאפריקה, צעד שפתח שווקים חדשים לטכנולוגיה הישראלית, וכמובן הסכמי אברהם האחרונים – היו כולם חלק מאותה מגמה. גם התעקשותו של נתניהו לקדם את מתווה הגז ולהוציא אותו מהאדמה, הייתה מתוך הבנה ברורה של הפוטנציאל במאגר גדול של משאב אנרגיה כמו גז טבעי לקידום מעמדה הבינלאומי של ישראל.
ראש הממשלה היוצא החדיר לדי־אן־איי הממשלתי מונחים כמו צמצום רגולציה וביטול בירוקרטיה. נתניהו יצר במשרד ראש הממשלה אגף למדיניות רגולציה, וקידם החלטות ממשלה רבות בנושא רגולציה חכמה, טיוב רגולציה ממשלתית, ומעקב ופיקוח אחר החלטות הממשלה. כל אחת מהן מתפרטת לאינסוף תקנות ממשלתיות. אלה הכריחו פקידים שבעבר הנפיקו הוראות בלי מחשבה, לנסות להקל את הנטל המוטל על עסקים. הפרדיגמה הזו מצויה עכשיו כמעט בכל משרד ממשלתי, גם אם הדרך להשלמתה עודנה ארוכה. רגולציה גרועה היא הסיבה להידרדרותה של ישראל במדד קלות עשיית עסקים של הבנק העולמי מהמקום ה־29 במדד של שנת 2009 עד למקום ה־54 במדד 2018. העבודה לטיוב רגולציה בכל השנים הללו הבשילה בשנתיים האחרונות, וישראל זינקה בחזרה למקום ה־35 – תוצר של כמה רפורמות מנוסחות היטב.
הרפורמות החשובות של נתניהו במשרד ראש הממשלה החלו עוד בימיו במשרד האוצר. הגברת התחרות בנמלי הים למשל התחילה ב־2003, כשלה לאחר כמה שנים ונוסחה מחדש. הרפורמה עלתה הון עתק בשל תשלומי פיצויים והבטחת ביטחון תעסוקתי, כולל המשך תשלום פרמיות מובטח לעובדי הנמלים, והיא תחל בעוד חודשים ספורים. מרב מיכאלי, למרבה האירוניה, תגזור את הסרט על הרפורמה הזאת. נתניהו גם פתח את השמיים לתחרות בינלאומית, בתהליך ארוך ומורכב שהושלם הודות להתעקשותו. הרפורמה במשק החשמל חיכתה לנתניהו עוד מכהונתו הראשונה כראש ממשלה, וגם היא התעכבה יותר מדי, ובסוף הגיעה מקוצצת, מסורסת ויקרה מאוד באתנן לוועדי העובדים – אבל הגיעה.
את ההשקעה של מפלגות מפא"י והעבודה בקצבאות ומדינת רווחה, החליף נתניהו בהשקעה מסיבית בתשתיות תחבורה. לראש ממשלה אין הרבה תקציבים משלו שהוא יכול לשחק בהם, כמו במשרדים אחרים, אבל את התקציבים שעמדו לרשות נתניהו הוא הקצה כמעט תמיד לתשתיות. בתחילת כהונתו השקיע עשרות מיליארדי שקלים, יחד עם שר התחבורה ישראל כץ, בכבישים, מחלפים ומסילות רכבת לחיבור הפריפריה למרכז.
לא כול יכול
צילו של נתניהו משתרע על הפוליטיקה הישראלית כולה, גם כיום כראש האופוזיציה. הדבק היחיד שמחבר בין חלקי הקואליציה הנוכחית הוא מחויבות "רק לא ביבי". למרבה האירוניה, ככל שראש הממשלה היוצא יתמיד באופוזיציה, הוא יגביר את הסיכויים לפשרות שחברי הקואליציה יסכימו להן כדי לשרוד. כולם התמכרו לנתניהו: הימין מתקשה להיפרד ממנו מחד גיסא ולהנפיק מנהיג שיאתגר אותו מאידך גיסא. השמאל ויתר על כל מחויבות אידיאולוגית והתמקד בחיסולו הפוליטי של נתניהו. גם עכשיו, כשהם חברי ממשלה, הם עדיין משווים אותה אליו: מה שהוא עשה או לא עשה הופך להיות אַמת מידה לכל מדיניות ממשלתית. אם הוא לא פינה את חאן אל־אחמר, גם הם לא חייבים. ביבי לא החיל משילות בנגב, אז למה שאנחנו נעשה. לא הוריד מיסים, חבל לטרוח. קואליציית "אבל ביבי" הראשונה.
גם הפוליטיקה הישראלית התמכרה לנתניהו. כל מה שהוא עשה במיומנות וכישורים יוצאי דופן נלקח כמעט כמובן מאליו, ואינספור תלונות הופנו אל הדברים שלא עשה, או לא עשה מספיק. אבל כמו שראש הממשלה נפתלי בנט עומד לגלות בקרוב מאוד, שום דבר אינו ברור מאליו. הדברים שנתניהו השיג בכהונתו היו אדירים וטובים, וגם שימורו של מצב טוב אינו עניין של מה בכך. תמיד יכול להיות גרוע יותר.
קחו למשל את הברית האסטרטגית של מדינת ישראל עם ארה"ב. אין ספק בחשיבותה, אבל גם אין ספק שהממשל הנוכחי עלול להיות בעייתי בעבורנו. נתניהו ריכז אצלו את מערכת היחסים הזאת, לא משנה מי היה במשרד החוץ. יש לו היכרות עמוקה עם ארה"ב כאומה וכתרבות, ומערכת יחסים ארוכת־שנים עם ביידן. שנותיו הארוכות בתפקיד ראש הממשלה ומעמדו הבינלאומי נכנסו איתו לחדר הסגלגל בבואו לשאת ולתת עם הנשיא על סוגיות כמו הסכם הגרעין עם איראן. לראש הממשלה החדש אין דבר מכל אלה. הוא נושא בתואר ראש הממשלה, אך שר הביטחון ושר החוץ – שניהם תפקידים בעלי זיקה מהותית למערכת היחסים עם האמריקנים – אינם חברי מפלגתו ואינם סרים למרותו. הם למעשה יריבים פוליטיים, שמצויים בהסכם קואליציוני עם וטו הדדי. לך תנהל עסקים עם המעצמה הגדולה בעולם בתנאים האלה.
העוצמה הפוליטית של נתניהו הייתה אדירה גם כלפי פנים. הפקידות בישראל חזקה ויכולה לטרפד מדיניות על ימין ועל שמאל, אבל דרישה שהגיעה ממשרד ראש הממשלה קיבלה יחס שונה. היו לו ניסיון רב שנים, כוח פוליטי גדול והיכרות ממושכת עם המערכת, ואלה העניקו לו יכולת להכפיף אותה לרצונו. מעטים המקרים שבהם נתניהו נאלץ להפעיל את כל כובד משקלו על סוגיה מסוימת. את העוצמה הזאת שמר בעיקר ליחסי החוץ והביטחון של ישראל; אבל כאשר הפעיל אותה בסוגיות חברה וכלכלה – לרוב קיבל את מבוקשו. כך היה במתווה הגז, הדוגמה הבולטת ביותר של עמידה מול לחצים אדירים וקמפיין תקשורתי נרחב. הביקורת החריפה ביותר כלפיו היא שהוא לא עשה זאת מספיק פעמים במספיק סוגיות, והותיר שדות מדיניות שלמים בלי השינוי הנדרש. כך בשאלת המשילות כלפי מגזרים בתוך ישראל, וכך בסוגיה המשפטית.
אבל האמת היא שלמרות תדמית השליט הכול יכול, נתניהו היה במקרים רבים עבד לקואליציות שלו. התרגום העברי למונח האנגלי prime minister לא עושה עימו חסד. ראש הממשלה בישראל הוא רק השר הראשי, ראשון בין שווים, לא באמת ראש לממשלה, בוודאי לא בהשוואה לממשל נשיאותי כמו בארה"ב למשל. נתניהו היה הקרוב ביותר מכל ראשי הממשלה הישראלים לנשיא רפובליקה בעוצמתו וסגנונו, אבל גם הוא נדרש לבריתות פוליטיות ולפשרות אינסוף. לא כל ההישגים בזכותו, לא כל הכישלונות בגללו.
טעות גורלית באוצר
כשליו הגדולים של נתניהו נבעו מהשעבוד לצרכים הקואליציוניים. הצורך לשמור על קואליציה איתנה והאינסטינקט המובנה של שרידות פוליטית, הביאו אותו לפשרות בנושאים חשובים, בראש ובראשונה בתחום הכלכלה. שלושה גורמים הבחינו בין נתניהו של 2003 לנתניהו של 12 השנים האחרונות: הברית הפוליטית עם המפלגות החרדיות, המחאה החברתית, וממשל אובמה בארה"ב.
היכולת של הממשלה מ־2003 לקצץ בקצבאות הילדים בצורה עמוקה כל כך, נבעה מהיעדרותן של המפלגות החרדיות מהקואליציה. השותפים הקואליציוניים היו הליכוד בראשות שרון ונתניהו כשר האוצר, ישראל ביתנו בראשות ליברמן, ומפלגת שינוי על 15 המנדטים הליברליים שלה. אבל מ־2009 הפכו המפלגות החרדיות לשותפות הטבעיות של נתניהו, שותפות נוחות מאוד שאפשרו לו לעשות כרצונו תמורת שמירת הסטטוס־קוו בענייני דת ומדינה וכמה מאות מיליוני שקלים למוסדות החרדיים. ב־2013 שוב הייתה קואליציה בלי חרדים לתקופה קצרה, אבל לפיד הבן לא היה דומה ללפיד האב באג'נדה הכלכלית שלו, והשותפים הקואליציוניים החדשים היו שאפתניים וחתרניים מדי, ונתניהו חזר לשותפים הטבעיים הנוחים.
ממשל אובמה בארה"ב אתגר את כל תפיסות הביטחון של נתניהו, ואילץ אותו לעסוק בנושאי חוץ וביטחון באופן כמעט בלעדי. העיסוק בהקפאה, בתוכניות המדיניות האמריקניות, ג'ון קרי שביקר פה אחת לחודש, האיומים על "צונאמי מדיני", וכמובן תוכנית הגרעין שהתקדמה בצעדי ענק לאיום קיומי על ישראל – תפסו את רוב עיסוקו של נתניהו. בארץ פנימה היו אלה שנים שקטות יחסית. אחרי העשור המדמם של אוסלו והאינתיפאדה השנייה, שאלות השטחים והשלום נשכחו והציבור הישראלי החל לעסוק בחיים עצמם. ב־2011 פרץ העיסוק הזה בדמות מחאה עממית פופולרית, והסוגיות הכלכליות הפכו לליבת העיסוק הפוליטי. המרכז הפוליטי הרפה מסוגיות השלום והביטחון והחל לשאול איפה הכסף ומדוע מחירי הדיור גבוהים כל כך. כחלון דרש לקבל את משרד האוצר, אך יאיר לפיד קיבל אותו בעל כורחו כחלק מניסיון לחיסול פוליטי. הטעות הגדולה ביותר של נתניהו הייתה למסור את משרד האוצר למפלגות אחרות. מ־2013 שרי האוצר לא היו ממפלגת הליכוד, וההשפעה של נתניהו על המדיניות הכלכלית פחתה.
הממשלות האלה היו נדיבות בכספי הציבור, העלו את החוב הציבורי והגדילו עוד את "האיש השמן", הדימוי של נתניהו משנת 2003 למגזר הציבורי. אותו מגזר ציבורי תפח בעשור האחרון, עם הסכמי שכר נדיבים והטבות מפליגות להסתדרות העובדים ולשאר קבוצות האינטרס. רפורמות מבניות הוחלפו בטלאי מדיניות שלא הצליחו לשנות לעומק את הבעיות כאן, וההטבות לקבוצות החלשות קיבלו חיזוק מהמפלגות החרדיות שהיו בלב הקואליציה.
"מר כלכלה" ויתר במידה רבה על הסוגיות הכלכליות שהיו כפויות טובה כלפיו, והעדיף להעבירן ליריבים פוליטיים. ההאשמה החריפה ביותר כלפיו היא שהוא ידע מה נכון לעשות, אבל בחר לעיתים שלא לפעול על פי אמונותיו, אלא על פי הצרכים הפוליטיים. הפוליטיקאי היחיד מלבד נתניהו שידע לנסח עמדה מנומקת ומבוססת למדיניות שוק חופשי, הוא גם מי שהחליף אותו כעת בתפקיד. לנתניהו הייתה הכהונה הראשונה ההיא כשר האוצר שמעידה על אמונותיו, לנפתלי בנט עדיין אין. את הנעליים הגדולות ההן הוא יתקשה מאוד למלא.
