עכשיו מעונן
מוצאי שבת חורפית, שעת לילה מאוחרת, ספסל אחורי באוטובוס בין־עירוני אחרון וריק מאנשים, במושב שליד החלון יושב בחור ישיבה עצוב בחליפה, המגבעת שלו מונחת על המושב הריק שלידו. מתחתיו, המזוודה שלו נחבטת בדופנות תא המטען, היא מלאה בגדים מכובסים וקצת ממתקים. שבת בבית של ההורים קצת השכיחה ממנו את העובדה שהוא חוזר לישיבה אחרת, ישיבה שבה הוא לגמרי לבד. הוא לומד עכשיו בישיבת "חיזוק". בסוף הזמן שעבר המשגיח אמר שהוא מרגיש אצלו "רפיון בלימוד" ובתכלס, לא היה לו איך להתווכח על זה. אפילו שאף אחד לא באמת בירר איתו מה גרם לרפיון שלו. אף אחד, אף פעם לא נתן לב לעצבות שלו, אף אחד לא הסתכל לו לתוך העיניים ודיבר איתו איזה דיבור כן או מילים של נחמה או נשא איתו בעול המצב המבולבל והמוזר שלו. אז שלחו אותו לישיבה אחרת עד להודעה חדשה, עם אנשים אחרים, בעיר אחרת, אולי ילמד את הלקח שרפיון לא בא בחשבון, אולי יבין שהוא צריך להתאפס על החיים שלו בהקדם.
והוא, כמו ילד טוב, עושה מה שאומרים, אורז את עצמו ונוסע לחיזוק. עלק חיזוק. בלילות הוא לא נרדם לפני שהוא בוכה קצת לתוך הכרית. בכי כבוש. שקט. ועכשיו הוא יושב עם הפנים אל החלון ומסתכל בדרך החולפת, גשם מתחיל לרדת, הוא מוציא מהכיס את הנגן שלו, פורם את האוזניות ותוחב אותן לאוזניים. הוא מזפזפ בין תחנות הרדיו ואז נכנס לתיקייה של המוזיקה. חבר שלו שרגי מילא לו אותה לא מזמן בכל מיני דברים מעניינים שהוא לא מכיר. השמות של השירים בג'יבריש או בעברית הפוכה. הוא לוחץ על תיקייה שנקראת "םינבל תוליל", ושירים שהוא לא שמע אף פעם מחלחלים לו דרך האוזניים אל הלב והנסיעה ממשיכה והגשם ניתך בחוזקה על הזגוגית של האוטובוס. הוא שמע אנשים שאומרים "השיר הזה שינה לי את החיים", "הספר הזה שינה לי את החיים", אבל הציניות שטיפח במשך השנים לא הרשתה לו לקנות אמירות כאלה, ועכשיו הוא פתאום מרגיש את זה. והוא נבוך מעצמו. עכשיו הוא מרגיש שהחיים שלו משתנים. והוא בוכה.
אף אחד, אף פעם, לא נתן לב לעצבות שלו, אף אחד לא הסתכל לו לתוך העיניים ודיבר איתו איזה דיבור כן או מילים של נחמה
הכי קרוב לבד
כשהציניות נשברת קורים דברים מוזרים. הימים בחיזוק נראים פתאום אחרת. פתאום הוא מרגיש קמצוץ של טעם בלימוד. פתאום הקפה והסיגריה הם רגע של נחת ולא של לחץ או סתמיות. הוא מרגיש טוב יותר. חיוני יותר. הוא מתעורר קצת לפני הזריחה. רץ למקווה הקפוא. מי היה מאמין עליו. בחור צעיר מישיבה ליטאית טובל במקווה כל בוקר. בושה וחרפה. וככה עם שיער רטוב ולב רוקד הוא הולך לשחרית וחושב על המילים של התפילה ומסתכל בשמש העולה ואחר כך הוא מכין לעצמו צנימים עם חמאה ואז קפה ואז רק מדי פעם הוא יורד לחורשה השכוחה בפאתי השכונה ומתבודד. זה חדש לו ולא חדש לו העניין הזה של התבודדות. אבא שלו הבעל תשובה מתבודד שנים, אבל הוא אף פעם לא העז. זה נראה לו תמהוני ולא מכובד. לא ראוי לנסיך ממלכת התורה לצעוק ביערות. אבל עכשיו הוא בחיזוק. רחוק מהישיבה ומהעיניים הבולשות של כולם. עכשיו לכאורה מותר הכול. גם להרגיש. עכשיו הוא לא מעניין אף אחד ואף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה ומתי ואיזה שירים הוא שומע. הוא מספר להשם שוואלה, מאז אותו מוצאי שבת, הוא חורש על האלבומים של הזמר הזה והכנות והלב השבור של הזמר פגשו אותו בדיוק במקום שבו הוא היה זקוק. ויש לזה השפעה. הלימוד אמיתי יותר, התפילה כנה יותר והפנימיות והחיצוניות מוצאות איזו נקודת סנכרון. הוא מודה להשם על השירים האלה ועל זה שהוא מצליח להבין קצת יותר מה קורה איתו, או לפחות מרגיש שיש מישהו שמבין אותו. זו הרי המטרה של שירים, לא? ויש לו מחשבות על ייעוד ויש לו הבנה בהירה יותר ביומיום ואפילו בדברים הקודרים של הרב וולבה ב"עלי שור" מתגלה לו איזה אור חדש. מי היה מאמין.
במילים אחרות
החיזוק נראה כמו תקופה מהזמן העתיק. ארבעה חודשים שהיו בשבילו כמעט כמו נצח ונשכחו ממנו. עכשיו הוא בבסיס האם. בישיבה שלו, עם החברים שלו, בחדר הפנימייה שהוא לו כמו בית. בלילות הוא מחבר את הנגן למערכת הסטריאו בחדר ומשמיע בעיקר שירים של הזמר שלו. בנצי שם בדוי אומר לו שזה לא מתאים כל השירים האלה. מה זה המילים הלא יפות האלה? ממש ספאסט נישט. מה רע באברהם פריד קלאסי? יהלום! יהלום! מה זה הצרחות האלה על סוף העולם? קצת אופטימיות, קצת צניעות. ומי זו אילנה בכלל? הוא מנסה להסביר לבנצי שם בדוי שיקשיב רגע למשהו הזה שנמצא מעבר למילים של הזמר. למשהו הזה שמתחבא עמוק־עמוק בתוך הקול הלא משהו שלו. בנצי שם בדוי לא מבין מה הוא רוצה מהחיים שלו. שום אמת לא יכולה להסתתר מאחורי ניבולי פה כאלו. אתה מבין מה זה העגלה הריקה? בנצי שם בדוי תמיד היה מצליח לערער אותו עם האמיתות הגדולות האלה שלו. אצלו אין שאלות, החיים ברורים. המסלול מכאן ועד החברה קדישא ידוע מראש. איי־איי־איי. לפעמים הוא חושב שהלוואי עליו. לפעמים גם הוא היה רוצה שהמסלול שלו יהיה ברור כמו של בנצי שם בדוי. אבל בינתיים הכול דינמי. ישיבה, שירים, גמרא, שירה, סדר מוסר, הופעות חשוכות. ליתר ביטחון הוא מזכיר את השם של הזמר בתפילה שלו. מתפלל עליו שיחזור בתשובה, כאילו כדי להשקיט את המצפון או אולי לקבל ביום מן הימים איזו לגיטימציה מבנצי שם בדוי.
למיואשים יש רק גורל
מאז הבחורה האחרונה שפגש כבר עברו תשעה חודשים. וזה הרבה לכולי עלמא. חברים מתחתנים סביבו בקצב מסחרר ורק הוא בהפסקה. משהו בקונספט לא עובד לו. הצעות, בירורים, כמה נותנים, בהיר, כהה, מה הוא עושה אחרי החתונה, עניבה, לובי, שעה וחצי, מונית, שדכן, כן פגישה שנייה, לא פגישה שנייה. חלאס עם זה. בינתיים הוא משוטט הרבה בירושלים. בעיקר בלילות. הולך לשמוע שיעורים של רבנים שבישיבה נחשבים מוזרים ומדברים דיבורים כאלה של מתוסבכים. מדי פעם הוא מוצא איזה חבר שהולך איתו להופעות של זמרים שהוא אוהב, אבל להופעות של הזמר שלו הוא בדרך כלל הולך לבד. הולך לבד ויושב הכי רחוק מהבמה ועוצם עיניים רוב הזמן. ערב אחד הוא נקלע להופעה של הזמר ממש באקראי, וככה באמצע אחד השירים שהוא הכי אוהב הוא נזכר פתאום בתקופה ההיא של החיזוק ושל ההתבודדויות בחורשה, וריח החורשה שעולה באף שלו מהול בצלילים של השירים ההם שאז הוא גילה כמו איזה אוצר סמוי. הוא כל כך היה רוצה כבר להתחתן. הוא כל כך היה רוצה לא להיות בהופעה הזו לבד. אבל מה לעשות. בינתיים השגרה ממשיכה בלי להתחשב בו במיוחד. לילה אחד הוא רואה שני פועלים מדביקים על לוח מודעות ליד גן הפעמון, פוסטר גדול עם תמונה של הזמר שלו ושל עוד זמר שהוא אוהב במופע משותף ולא צפוי. יש שמיים מעליי. עוברת לו איזו מחשבה בראש שאולי התפילה שלו התגשמה ויש פה איזה ניצוץ יהודי שנדלק, אבל הוא מבטל אותה והיא הולכת כלעומת שבאה. למחרת הוא מזמין שני כרטיסים לשורה הראשונה. אחד לו ועוד אחד בבחינת מעשה של אמונה. אולי עד אז תהיה מישהי שתבוא איתו. הוא צריך להתפלל על זה חזק.
יש שמים מעליי
זו פעם ראשונה שהוא יושב בשורה הראשונה ורואה אותו כל כך מקרוב. הוא מבחין בקצת קמטים מתחת לאיפור. מזהה עיניים עצובות שיש בהן איזו השלמה ובגרות. הוא מסתכל על הזמר השני עם הכיפה השחורה הגדולה, החולצה הלבנה והציציות בחוץ, והוא אמנם לא מאופר אבל הקמטים הדקים אותם קמטים והעיניים אותן עיניים. והלב השבור הוא אותו לב שבור. והשירים הם בעצם אותם שירים והם פועלים אצלו על אותו מקום בנפש בדיוק. המקום הצמא והזקוק לדיבורים כנים שיש בהם אמת, לשירים שיש בהם חיפוש ותהייה, גם במחיר של שפה "לא מקובלת" לפעמים. שפה שהוא מעדיף על שפה "נקייה" אבל גדושה בסאבטקסט אלים ודורסני פי אלף. אבל הערב ההתרגשות שלו כפולה וכששני הזמרים מפריחים לאוויר "אל תעזביני / את המלאך שלי" הוא בוכה ומרגיש כל כך קיטשי עם עצמו אבל גם בקיטש יש שמץ של אמת. הוא מסתכל עליה, על ארוסתו שיושבת לידו והיא מסתכלת עליו והם מחייכים בקצת ביישנות וקצת מבוכה וקצת אושר. מי היה מאמין? רק הוא. הוא לא סיפר לאף אחד אף פעם על האינטואיציות שלו בהקשר של הזמר שלו. הוא אולי יכתוב על זה יום אחד. אבל באותו לילה שבו הוא ראה את הפועלים מדביקים את הפוסטר הוא ידע. הוא פשוט ידע שהוא צריך להזמין שני כרטיסים.
זה לא יהיה השיר שלנו
הם שרועים על הספה אחרי יום ארוך. היא שותה נס, הוא שותה תה. מאז ומעולם הוא שותה תה והיא אומרת לו שהוא זקן אבל הוא אוהב תה והוא גם אוהב שהיא אומרת לו שהוא זקן. היא שואלת אותו אם הוא ראה בכל האתרים את האייטם המשתפך והנרגש על הזמר שלו שאולי חוזר בתשובה ומי היה מאמין. הוא אומר "כן" ביובש, והיא מפעילה ביוטיוב את הקטע מההופעה. הוא לוגם מהתה ומציץ במסך. הוא שומע את הזמר שלו מזדהה עם החרדים של הקורונה, מבקש את סליחתם על אמירות מפעם, הוא רואה אותו שולף כיפה סרוגה ושר דואט עם זמר חסידי. החפץ חיים מתנוסס מעליהם במסכים והם שרים "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב". הוא רואה אותה מגניבה אליו מבטים. רק היא יודעת מה עובר לו בראש. הוא יודע שהיא יודעת. הם שותקים והשיר נגמר.
