פחות משעתיים אחרי השבעת הממשלה הצטופפו בחדרו הישן של ח"כ נפתלי בנט בכנסת ראש הסגל המיועד טל גן־צבי, היועץ הפוליטי שצפוי להיות מזכיר הממשלה שלום שלמה, שרת הפנים החדשה איילת שקד וראש הממשלה עצמו. רגע אחרי שהסדירו את נשימתם מיום הקרב – הצעקות במליאה, ההצבעה וישיבת הממשלה הקצרה והחגיגית – החלו להעלות זיכרונות מהימים שבהם התגבשה הרביעייה הזאת לצוות פוליטי, בבחירות המקדימות של הבית היהודי ב־2012. השיחה נקטעה כשהדובר נכנס לחדר ועדכן שעם כל הכבוד להווי המשותף, נשיא ארה"ב ממתין על הקו.
הקפיצה הזאת, ממור"קים על חברי מרכז המפד"ל לשיחת טלפון עם נשיא ארה"ב, מקפלת בתוכה את האקזיט של בנט, המונח ההייטקיסטי שהפך לשמו הנרדף גם בפוליטיקה. הוא קיבל את ראשות הממשלה במסלול בזק אחרי תשע שנים בפוליטיקה. דרך קצרה מאוד שהיא גם ארוכה. חיים פוליטיים שלמים יידרשו כדי לכסות את הבור באשראי הציבורי שנטל בדרכו לכבוש את הלשכה הבכירה בישראל עם שישה מנדטים בלבד.
בנט ינסה להוכיח בדיעבד שהיה ראוי לתפקיד. תנאי בסיסי לכך הוא שהממשלה תוציא את ימיה, גם אם ההרכב הקואליציוני ישתנה או יתרחב אחרי שהתקציב הראשון יעבור. יידרשו לו אפס זחיחות והרבה הקשבה ושיתוף פעולה כדי להחזיק מעמד. שמונה מפלגות מרכיבות את הקואליציה, והיא תלויה בכל אחת מהן. הוא יהיה ראשון בין שווים. כל עוד נתניהו יישאר בזירה, יש מי שיתחזק את הדבק המחבר בין כולם. אם יעזוב לביתו, אולי בהסדר משפטי, יהיה כמעט בלתי אפשרי להשאיר בחיים את יציר הכלאיים הפוליטי הזה.
מבחן הרוטציה יגיע רק בעוד שנתיים ורבע, אבל בנט מוכרח להחליט כבר עכשיו, באופן הכי עמוק ומוחלט, שהוא יקיים אותה ויהי מה. בלי התחכמויות ואקזיטים. זה נכון מבחינה מהותית, מול לפיד שהוא ראש המפלגה הגדולה בממשלה והאדריכל אשר בנה אותה באצבעותיו, ונהנה מתמיכה ולגיטימציה ציבורית רחבה משל בנט. זה נכון גם פוליטית: אחרי שאיבד את אמון חלק מבוחריו בהקמת הממשלה, בנט לא יכול להרשות לעצמו לאבד את אמון שותפיו הפוליטיים בפירוקה. לנתניהו התרגיל הזה עלה בכך שסער וגנץ העדיפו להיות שרים בממשלת בנט־לפיד, במקום ראשי ממשלה יחד עם נתניהו. לא בגלל עיקשות אידיאולוגית ועקרונות, אלא בשל אי אמון בהסכמים הפוליטיים שהציע להם.
שני הטוענים לכתר משני הגושים הם גם אלו שעלולים לפרק את הממשלה בהמשך. ראשית גנץ, שפניו החמוצות בהשבעה שיקפו נאמנה את תחושותיו, כפי שהוא חולק אותן עם כל מי שרק מוכן לשמוע. הוא היה כפסע מראשות הממשלה, בין ברוטציה הצפויה בנובמבר בתרחיש של בחירות חמישיות ובין באופן מיידי, לו רק היה נעתר להצעות נתניהו שהגיעו גם סמוך למועד ההצבעה. אם תצוץ הזדמנות מחודשת הוא עשוי לנסות להשיב לעצמו את מה שאיבד.
שנית, גדעון סער. גם הוא לא אפסן את חלום ראשות הממשלה. המתנה של ארבע שנים בזמן שבנט ולפיד, בני דור פוליטי צעיר ממנו, כבר מכהנים ובונים את עצמם, אינה משרתת את נתיב ההתקדמות הפוליטי שלו. בקואליציה החדשה יש מי שרואה בו את בעל האינטרס הגדול ביותר לפרק את הממשלה בעתיד. הרי ליברמן קיבל שליטה חסרת תקדים באוצר המדינה, וינסה בכל כוחו להשאיר חותם. העבודה ומרצ קיבלו הזדמנות לשוב לשלטון אחרי שנות אופוזיציה קשות, ולא בקלות יוותרו עליה. גנץ אומנם מריר מעט, אבל עדיין מחזיק במשרד הביטחון החזק והחביב עליו. בנט ולפיד, ראש הממשלה וחליפו, הם בעלי אינטרס מובהק לשמר את הממשלה. רק סער, שיחלק את הקדנציה הקרובה בין משרד המשפטים למשרד החוץ, עלול להרגיש שהוא עומד במקום.
חולשתו של סער היא בהרכב מפלגתו. תקווה חדשה היא מפלגת עצמאים. זאב אלקין, יפעת שאשא־ביטון, יועז הנדל ואפילו בני בגין אינם "חיילים". כל אחד מהם הוא מותג פוליטי נפרד השוקל את טובת עצמו. עד עכשיו סער ניהל אותם בתבונה ובשיתוף, ומנע עריקה על אף ההצעות המפתות והלחץ הכבד של הליכוד, אך ספק אם הם ישתפו איתו פעולה במהלך פוליטי שיערער את הקואליציה החדשה, אם ימינה ותקווה חדשה יחלו לפעול בקרוב כסיעה אחת בכנסת.
הרגע האמיתי של חילופי השלטון לא תועד. ביום שני באחת וחצי בצהריים הגיע בנט ללשכת ראש הממשלה. נתניהו, שהגיע למשרד מוקדם יותר באותו בוקר, קיבל אותו שם למה שהוגדר פגישת חפיפה. הם ישבו לשולחן העבודה, בפעם האחרונה כשנתניהו בכיסא ראש הממשלה ובנט מולו. השיחה נמשכה קצת יותר מחצי שעה ועסקה בעניין ביטחוני אחד. בסופה יצא נתניהו מהחדר שהיה המשרד שלו ב־12 השנים האחרונות, והשאיר בו את בנט.
תמונה לא יצאה מהרגע הזה, בגלל התנגדות נתניהו. ראש הממשלה היוצא נמנע מטקס חילופין חגיגי, והוא גם מקפיד לא לכנות את בנט ראש הממשלה, כמו מבקש שלא להעניק לו לגיטימציה. אבל גלריית תמונות הופצה מהלשכה בימים הבאים: בתחילה של בנט, בצידו השני של השולחן, יושב על הכיסא ומעיין במסמכים; אחר כך בסדרת פגישות עם ראש המוסד החדש, עם ראש השב"כ שקיבל הארכה קצרה לכהונה, עם המזכיר הצבאי וראש המועצה לביטחון לאומי שנשארים גם הם בינתיים במקומם, וכמובן גם מתן כהנא ואיילת שקד – החבר מהסיירת והחברה מהשוחות הפוליטיות שבאו לחגוג.
עיקר זמנו של ראש הממשלה הנכנס הוקדש לבחינת מועמדים לתפקידים שעליו לאייש, ולסבב עדכונים והשלמות בנושאים ביטחוניים, בעיקר בתחומים שמסורים להכרעת ראש ממשלה וגם שר הביטחון עצמו לא חשוף אליהם במלואם. אבל עוד לפני השאלות האסטרטגיות הגדולות, המבחן הראשון היה בנושאים השוטפים: ריקוד הדגלים עבר בשקט דווקא מפני שהוחלט לא לעשות ממנו עניין ולא לכנס את הקבינט, אלא להשאיר את הניהול ברמת הדרג המקצועי. גם בלוני התבערה מעזה זכו לתגובה אוטומטית כמעט של תקיפת כמה מטרות ברצועה, בתיאום בין ראש הממשלה לשר הביטחון והרמטכ"ל. מהלכים רחבים יותר יובאו לקבינט שיתכנס ביום ראשון, לאחר ישיבת הממשלה החדשה, שציפתה שדגלים ובלונים אחרים יקבלו את פניה.
העימות הפוליטי הראשון בין הקואליציה לאופוזיציה נרשם דווקא סביב נושא שמצוי בקונצנזוס נדיר בכנסת: הארכת הוראת השעה של התיקון לחוק האזרחות, שעד כה הייתה אוטומטית כמעט ונעשתה מדי שנה. המפלגות הערביות מתנגדות, במרצ מתנדנדים, אבל כל שאר חברי הכנסת מכל הסיעות תומכים באופן עקבי בתיקון המונע איחוד משפחות במסלול עוקף לזכות השיבה. חברי האופוזיציה מסרבים להתחייב שלא יצביעו נגד החוק, כדי להביך את הקואליציה, ודורשים התחייבות להסדרת ההתיישבות הצעירה כתנאי להבטחת תמיכתם בו.
שרת הפנים איילת שקד הודיעה שבכל מקרה תעלה את החקיקה להצבעה השבוע. היא משוכנעת שברגע האמת הליכוד והציונות הדתית לא יצביעו נגד עם בל"ד והמשותפת, רק כדי להביך את הממשלה הנשענת על רע"ם, שקיבלה חופש הצבעה מהקואליציה בנושא הזה. "שישחקו איתי בחוקים אחרים, לא בנשמת אפה של הציונות". לא סביר שחברי הימין באמת יפילו את התיקון לחוק, כי הדבר לא יפיל את הממשלה אך ימוטט את הסכר שעומד כבר 18 שנים בפני איחוד משפחות. ועדיין, בהנהלת הקואליציה יש מי שההתנהלות הזאת מזכירה לו את מה שכבר כונה "פרדוקס סמוטריץ'".
יו"ר מפלגת הציונות הדתית הסביר מעל כל במה מדוע הקמת ממשלת בנט־לפיד בתמיכה של רע"ם היא קץ הציונות וסכנה למדינה, אף שהיה יכול למנוע אותה באמצעות שתי חלופות גרועות פחות: לאפשר לנתניהו להקים כזו בהימנעות עבאס ואנשיו, או להעניק לבנט וללפיד רשת ביטחון זמנית באמצעות הימנעות מפלגתו שלו, וכך לחסוך מבנט את הצורך להיתמך ברע"ם על כל המשמעויות הרות האסון והבלתי הפיכות שהוא מתאר.
לסמוטריץ' יש הסברים טובים, והוא פירט אותם באריכות במגילות שפרסם בפייסבוק. אבל בכיר בליכוד ציין בשבוע שעבר עוד הסבר שנעדר מהן: בין חברי האופוזיציה, היחיד שגורף רווח פוליטי מהקמת ממשלת בנט־לפיד הנשענת על רע"ם הוא יו"ר מפלגת הציונות הדתית. היעד הפוליטי הלא מוסתר של סמוטריץ' הוא להפוך למנהיג הפוליטי הבלתי מעורער של הציונות הדתית, והמסלול שבחר בנט מפנה לו את הזירה. הבידול ביניהם משרת אותו.
גם המערכה שניהל מול נתניהו על לב הרבנים בשאלת ההישענות על רע"ם הייתה חזית כפולה בשאלה חשובה אחרת: מי בעל הבית בציונות הדתית ומי מושל בלב רבניה. סמוטריץ' הטיל את כל כובד משקלו כדי לקבוע כללי משחק חדשים מול נתניהו. וניצח. בשיחה פוליטית אחר כך התאונן יו"ר הליכוד על הביטחון העצמי והנחרצות של סמוטריץ': "הוא לא צריך להתייעץ עם הרבנים, כי הוא מדבר ישירות עם א־לוהים".
