עוצמתו של המדיום הטלוויזיוני מאפשרת גם לשתיקה של שנייה או שתיים להעביר מסר חזק וברור. זהו טריק מקובל בסרטים, אבל ב"אולפן שישי" התרחש שלשום (ו') רגע כזה באופן ספונטני ולא מתוכנן, ולכן היה צלול אפילו יותר מהרגיל.
עידו סלומון הגיש כתבת מגזין לרגל סיום העונה של "ארץ נהדרת", שהשתלב גם בחגיגות יוצרי וכותבי התוכנית על סוף עידן נתניהו ותחילת כהונתה של ממשלת בנט־לפיד. סלומון דיבר עם השחקנים־כוכבים, אבל הם ידעו שלא ליפול בפחים פוליטיים כאלה ואחרים. מדובר באנשים מנוסים תקשורתית, שמבינים כי כל אמירה או הנהון יכולים להתפרש כשמחה לאיד יתרה, וישמשו לאחר מכן נשק בידי הימין, בעיקר ברשתות החברתיות.
אבל אז הגיע סלומון לצוות הכותבים. את השאלה הפוליטית הראשונה הם עוד צלחו, איכשהו, בשלום. היא עסקה בהבדלים באופן הצגתן של דמויות שמאלניות וימניות, כשהכתב ציין, בצדק, כי "כשמסתכלים על הדמויות של השמאלנים בתוכנית, מרב מיכאלי או ניצן הורוביץ, הן הרבה פחות נלעגות". אחד מהכותבים, איתי רייכר, ענה שאביו, איש צבא, מאוד לא אהב את הדרך שבה התייחסו בתוכנית לבני גנץ. נו, השאלה עסקה באנשי שמאל ואפילו נקבה בשמות של שניים מהם, והתשובה עסקה באדם שבשמאל עצמו מכנים איש מרכז־ימין, אבל מילא, העיקר שניתנה תשובה. הכותב הראשי דוד ליפשיץ הוסיף עוד משהו משלו: "אני מבין ומקבל את השאלה, אשמח מאוד שנאתגר את עצמנו גם בדבר הזה". אגב, אם פוליטיקאי היה עונה כך, כלומר באופן מתחמק ואמורפי, ליפשיץ היה עושה ממנו קציצות בתוכנית.
ואז הגיעה השאלה השנייה: "כמה כותבים ימניים יש לך בצוות?" הופה. כאן הגיעו אותן שתיים־שלוש שניות של שתיקה שכולה מבוכה. מה אפשר לענות על משהו שבעייתי מאוד לענות עליו? אחד הכותבים שלידו נחלץ לעזרתו והתחיל לענות "לא יודע", אבל אז ליפשיץ התעשת והמשיך את חברו כשחיוך שובב שכולו "אני נותן עכשיו דאחקה שימו לב" מתפשט על פניו: "לא מדברים בינינו על מה הדעות הפוליטיות".
זהו. לא צריך הרבה יותר משתי שניות של שתיקה, חיוך ציני וה"אצלנו לא מדברים פוליטיקה" כדי לחשוף את מה שכולנו יודעים אבל כדאי שנשנן שוב: המיינסטרים של התקשורת הישראלית, כולל מאחורי הקלעים והמנוע של תוכנית הסאטירה החשובה והחזקה בישראל, נמצא על־מלא בידי השמאל, שמהווה מיעוט בכנסת ובקרב העם היושב בציון. זהו מצב מעוות ברמה קיצונית, שחייבים לחזור ולדבר עליו כי אחרת כלום לא ישתנה.
