בעודנו מתמודדים עם איומי היומיום – חוסר יציבות ממשלתית, מגפת הקורונה, מבצע שומר החומות ומלחמת האזרחים שמאכלת אותנו – הולך ומתגבש לו גוף רב עוצמה, קונגלומרט מפלצתי, שספק אם היה כדמותו.
כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת
כל השפיצים האלה בגרפים
ברזל כתנין, מתכת כפרד
ברזל כציפור, מתכת ג'ירפה
ברזל מצופה מתכת ערמומית
מוזרמת אלקטרוניקה, מוזרקת נתונים
פרצוף של שפחה, לא עושה ענינים
עם הרשת הכי גדולה של סוכנים כפולים
כל המחשבים האלה
המרדימים האלה, העוקרים האלה
את אצבעותינו…מעולמנו…
אט-אט, ובמסווה של ארגונים חייכניים ומטיבי-עולם, מתגבש לו גוף שכוחו, כך נדמה, גדול מזה של כל אימפריה ששלטה על פני האדמה עד לימינו.
רבות נכתב על האיומים הכלכליים והמדיניים שהתעצמותן של ענקיות הטכנולוגיה עשויה להוביל. אבקש לכוון את אלומת האור לבעיה אחת בלבד, שעלינו, כבני אדם וכבני העם היהודי בפרט, לדאוג ממנה ביתר שאת: הסכנה שבשליטתם הבלעדית של גופים אלו על השיח הציבורי.
כל צעד כשלעצמו, בדומה להפיכה השיפוטית שהתבצעה (ומתבצעת) במערכת המשפט בישראל – ניתן לנימוק. לעיתים הנימוקים אפילו משכנעים. אולם במבט רחב יותר, אם עוצרים לרגע ורק אז מכריעים, קשה להתעלם מהמגמה המפחידה.
כמו בכל מדרון חלקלק, קשה לשים את האצבע על נקודת ההתחלה. ואולי היא גם לא מעניינת, שהרי נקודות פתיחה שלא מתממשות קיימות בלי סוף. אבל שלא כמו צפרדע בסיר שרותח – עלינו לדעת מתי לקפוץ החוצה, מתי המצב מסוכן מדי, ומתי, אם נשאר כפי שאנו, המצב כבר יהיה בלתי הפיך.
כנקודת התחלה שרירותית נוכל לקחת את הבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית. אפשר להתווכח האם כתביו של הנשיא הקודם נחשבים כהסתה, והאם היה על פייסבוק וטוויטר להסיר את חשבונו לצמיתות. הטוענים שכן יצטרכו להשיב מדוע חשבונם של אלפי טרוריסטים מרחבי העולם עדיין פתוח לפעילות, ומה מצדיק נתינת במה לאלו הממשיכים להפיץ את שנאתם וקריאתם הפומבית לרצח באופן יומיומי וגלוי לכל. אלו שיקשו ויטענו שמתוקף היותו דמות ציבורית ממעלה ראשונה אחריותו רבה יותר יצטרכו לענות מדוע חשבונו של האייתולה עלי חמינאי, שצייץ רק לפני מספר ימים קריקטורה של ירושלים עם המילים המצמררות "הפתרון הסופי", וחשבונם של מנהיגי חמאס רבים, המעודדים טרור באופן גלוי (ושל רבים נוספים) עדיין פתוח.
המחזיקים בדעה שיש להסיר גם את חשבונם של כל אלו, ולמעשה למנוע מהם להשמיע את דעתם בפומבי, יצטרכו גם כן לענות על מספר שאלות קשות: מהו קו הגבול שממנו ואילך מצנזרים דעות או אנשים? איך מגדירים קו זה ומכילים אותו על חברות שונות ומקרים חסרי מכנה משותף? כיצד נמנע מהדרדרות מהירה אל שיח טוטליטרי, ממושטר ומשתיק כחזונו הדיסטופי של אורוול? והאם, מעל לכל, נדמה לנו שקבוצת "מומחים" המקבלים את שכרם מהחברה שבה הם עובדים – ולא אנשים שנבחרו בצורה דמוקרטית – ראויים לעבודה זו?
אם מקדמת דנא כיכר העיר הייתה המקום בו נשמעו דעות הציבור, הרי שלאחר המצאתו של גוטנברג חלקו הארי של שיח זה עבר אל המילים הכתובות. גופי העיתונות, שבעזרת ההתפתחות הטכנולוגית יכלו להגיע לעיניהם של רבים מספור, הכריעו אילו תכנים נכנסו לשורות עיתוניהם. עם מהפכת הדוט קום, והמעבר הגלובלי אל הרשת, גופים אלו החלו ללבוש בגדים מקוונים. אך ההצלחה האינטרנטית של גופי התקשורת הממוסדת לא התמידה זמן רב. כוחו של ההמון, בעזרת הכלי הרשתי החדש, עלה על גדותיה של העיתונות הממוסדת, אף שזו עברה לאינטרנט ופתחה אפליקציות ייעודיות, והמוני אנשים פרצו ושצפו את הרשתות החברתיות. וכך, השיח הציבורי עבר אל פייסבוק וטוויטר. אלו, לעומת קודמיהם, לא החליטו אילו תכנים יחנו באמתחתם ואילו יישארו בחוץ – אלא אפשרו לכל אדם להשמיע את קולו. זאת בדיוק הסיבה שהם לא ראו את עצמם כנושאים באחריות המשפטית על שנכתב במחוזם. אם מאמר שהתפרסם בעיתון "דבר" ההיסטורי או ב"ניו יורק טיימס" הוציא את דיבתו של פלוני, האחרון היה יכול לתבוע את אותו גוף. אך אם זה נעשה בפייסבוק (לפחות מנקודת מבטם) – עליו לתבוע את בעלי העמוד שפגע בשמו, ולא את חברת פייסבוק בעצמה. כך, למעשה, הצליחו גופי הרשתות החברתיות לייצר שיח ציבורי פורה – בו כל אחד אחראי באופן אישי על מוצא פיו (או מקלדתו).
אולם, עד מהרה גילו גופים אלו שלצד רווחי העתק שהם גרפו, הללו קידמו דעות הסותרות באופן מובהק את דעתם של בעלי גופים אלו ועובדיהם.
קיימים מאמרים רבים הקושרים את תחילת הצנזורה של מעצמות הטכנולוגיה לניצחונו של טראמפ במירוץ לנשיאות, אותו ניתן במידה רבה לזקוף לכוח שצבר ברשתות החברתיות. יש אפילו שמייחסים את חסימתו כדרכו של צוקרברג להתחנף לממשל האמריקני, רגע לפני שהסנאט התחיל לדון בנושא הריכוזיות של חברתו. אולם הסיבות לכך, ככל הנראה, רבות ומגוונות. בין אם גופים אלו החלו לפעול ככלי פוליטי מאחר שחשו ברגשות אשם כנגד עלייתו הבלתי מוסברת של הקפיטליסט הנהנתן והקיצוני באמצעות הפלטפורמה שהם בעצמם יצרו, ובין אם הסיבות לכך אחרות, המצב ברור: מעצמות הטכנולוגיה בעלות עמדה פוליטית, והם ישתמשו בכלים שברשותם כדי לקדמה.
גורסת, דורסת, הורסת, הודקת,
ומשווקת את זה כחופש דיבור
מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת
עצם לתחקירני זכות הציבור
קרנים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,
פה לא מפסיק ללהג
אומר מה לרצות, מה לחשוב,
מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג
והמונים המונים חצי אוטומטי
הלומי פטישוני כסף סמויים
רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים
עטופים במגילה של תנאים וזכויות
מסוממי קידמה והתפתחויות
לעבוד בלי דעת ולשרת
לשמש ולשמן את
חיית המתכת חיית הברזל
לכל מקום יגיעו יונקותיה
שלטון המתכת מלכות הברזל
בני אדם, טיפות של דם וקשקשיה
סגירת עמוד ההסברה הפרו-ישראלי הגדול ביותר בעולם באמצע מבצע שומר חומות, Jerusalem Prayer Team, לו היו למעלה מ-70 מיליון עוקבים, היא דוגמה בולטת מהשבועות האחרונים. והמחפש ימצא עוד רבות. אך לדאבוננו הברוטליות חוצה את גבולות הרשתות החברתיות בלבד. התרחשות האירועים לאחר סגירת חשבונו של טראמפ יכולה ללמד על הקשר שבין חברות הביג-טק העולמיות.
בעקבות חסימת אלפי חשבונות של שמרנים אמריקנים מהרשתות החברתיות הפופולריות, החלו רבים לחפש אלטרנטיבות. אחת מהן, בשם Parler, שחרטה על דגלה את ערך חופש הביטוי, נמצאה כמתאימה. לאחר עשרות אלפי הורדות יומיות של האפליקציה, חשו, בחלונות המבריקים של עמק סיליקון, שההמון בורח מבין אצבעותיהם. יש לזכור – ההמון ברח רק מזרועותיהם של חברות המפעילות רשתות חברתיות, ולא משל יתר חברות העתק – אך זה לא משנה: כאשר יש אג'נדה – משלבים ידיים. תוך ימים בודדים הוסרה האפליקציה מחנויות האפליקציות אפל סטור וגוגל פלי, ובימים שחלפו הוזהרו בעלי Parler שבמידה ולא יפעלו למיגור הקריאות האלימות שבתוכה – יופסקו לאלתר שירותי הענן שלה (כאשר דרישה מקבילה לא נשמעה כלפי יתר הרשתות החברתיות). כך, במחי יד, ניתן למחוק כליל דעות שלא תואמות את אלו של ענקיות הטכנולוגיה.
ומדוע עלינו, כיהודים וישראלים שחיים הרחק מהפוליטיקה האמריקנית להילחץ מכך? אם לא די בכך שענקיות אלו מצנזרות בהתאם להשקפתם (המתנגשת, לא אחת, בחזון היהודי-ציוני) – הן באמצעות מחיקת חשבונות והן באמצעות שלילת כל אפשרות קיום אינטרנטי (אמזון, מייקרוסופט וגוגל מחזיקים יחדיו למעלה מ-60 אחוז משירותי הענן העולמי), אז אולי הסוגיה הבאה תבאר את העניין.
במכתב פומבי שכתבו מאות עובדים יהודים של חברת גוגל, הללו ביקשו מחברתם להפסיק "כל התקשרות עם מוסדות התומכים בהפרות של זכויות הפלשתינאיים, כמו למשל צה"ל". דרישה זו הגיעה לאחר שלפני שבועיים זכתה גוגל במכרז לאספקת שירותי ענן לממשלת ישראל. מאחר שהשפעתם של עובדי החברה על מדיניותה מכרעת, כמו למשל העובדה שלאחר התנגדותם ב-2018 לא חודש החוזה עם צבא ארה"ב סביב פרויקט לשיפור יכולות התקיפה של מזל"טים שלהם, על הדבר לעורר דאגה יתרה. כחלק ממכתב זה קבעו עובדי גוגל כי אנטי-ציונות אינה זהה לאנטישמיות; דרשו מהנהלת החברה להכיר בעוול ובאלימות שצה"ל מבצע כלפי הפלסטינים; ואף תבעו מהם לתמוך כלכלית בארגוני זכויות הפועלים לטובתם. כאשר דעת הקהל בעמק הסיליקון הפוכה מחזונה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, וכאשר לאנשים אלו השפעה רבה על התנהלות חברותיהם העוצמתיות-במידה-מופרזת, אנו ניצבים בסכנה.
כדי לסבר את האוזן, שווי השוק של אפל לבדה חצה בשנת 2020 את רף ה-2 טריליון דולר, מספר השווה ל-2.36 אחוזים מסך התמ"ג העולמי (!) באותה שנה. רק לשבע מדינות היה באותה שנה תמ"ג גבוה מערך השוק של אפל, מה שהותיר 97.3 אחוז מהמדינות והאזורים הנכנסים לחישוביהם של הבנק העולמי, 216 במספר, ככאלו המייצרות תמ"ג נמוך מערך השוק שלה.
נתון מעניין נוסף שיכול להעיד על עוצמתן של חברות אלו הוא המחקר שערך שירות המחקר לענייני כלכלה של הקונגרס האמריקני. בשנת 2010 גוף זה הוציא דוח שהעריך, למרות הקושי המובן, את עלויותיהן המשוערות של מלחמות ארה"ב בין השנים 1775 ל-2010, בו הערכים הותאמו כך שישקפו את מחירי הדולר נכון לאותה שנה. בהתאם לנתונים מדוח זה, שווי השוק של אפל עולה על עלויותיהם מותאמות-האינפלציה של מלחמת העולם הראשונה, מלחמת וייטנאם ומלחמת עיראק יחדיו. וזו, כאמור, רק אפל; ניתן לכמת את עוצמתן של ענקיות הטכנולוגית בצוותא (והנתונים מדאיגים), אך ניתן רק לשער מה יהיה השפעתן העתידית כלפינו.
תקופת המתכת, עידן הברזל
מזכיר לי חיה מחזון דניאל
חיית המתכת, חיית הברזל
כל כך דומה שאני מתבהל…
סוגית ההגבלים העסקיים של חברות העתק נמצאת לפתחנו; בימים אלו מתנהלות מספר תביעות של רשות הסחר הפדרלית וקואליציית תובעים אמריקנית כנגד אמזון, גוגל ופייסבוק, בתביעות נפרדות, בהאשמת התנהגות מונופוליסטיות ובלתי-חוקית. אין בכוונתי להכריע כיצד יש לנהוג בנידון; זוהי סוגיה מורכבת הדורשת עיון כשלעצמה. אך אם אנו חוששים מהאיום האיראני, מהטילים של חיזבאללה, מהמלחמות החוזרות ונשנות מול החמאס, מהשחיתות של ביבי או של מערכת המשפט, מהממשלה החדשה שקמה או באופן כללי מהמצב המורכב של ארצנו – עלינו לזכור כי איום חזק ומשמעותי יותר, גל צונאמי של ממש, הולך ומתקרב בצעדי ענק, ועלינו לפעול כדי לא להיבלע תחתיו.
—–
מילים אלו, לפרט מספר שינויים בודדים, נכתבו לפני כחודש. מאז, הוגבלו חשבונותיהם של מספר פובליציסטים בולטים בישראל (ביניהם יאיר נתניהו, יותם זמרי, ונועם פתחי) מאחר שהללו קראו לצאת להפגין נגד תמיכתו של אורבך בממשלת בנט-לפיד, כאשר קריאה דומה מהצד השני של המפה נותרה באוויר (כך, למשל, בדף הפייסבוק של "קריים מיניסטר"). כמו כן, הסירו את מאמרו הפוליטי אך בהחלט בלתי-מסית של העיתונאי ידידה מאיר – מסיבה דומה. קשה לראות את ההדרה הברוטאלית ככזאת שאינה מונעת ממניעים פוליטיים, ויש להניח שזהו רק קצה הקרחון. אם כתבתי בעבר שעלינו להיזהר שלא להיבלע תחת גל הצונאמי, נדמה שלאחרונה הוא התחיל – ממש פה בישראל ובזעיר אנפין – כבר להתנפץ.
